תמלול: "תפסיקו לחשוב כמו עובדים. אתם סטארט-אפ." | ליאור פרנקל (Adaptation)

פתיחה והיכרות

אייל דוד: [00:00] היי ליאור, מה העניינים? יאללה, אני לא חושב שאני צריך להציג אותך יותר מדי, אנחנו נשים כמה שאלות ונספר, אבל בוא נגיד שאמרת מראש שיש נושאים שאתה מבין בהם ויש נושאים שאתה תשים עליהם דיסקליימר. יש לך קהילה שרצה כבר שנים על העולם החדש, אתה מדבר על זה כבר המון שנים, נכון? עכשיו העולם החדש הזה על סטרואידים. חשבתי להתחיל דווקא במקום שאני יודע מה עובר לי בראש ובראש של חברים ואנשים שאני מדבר איתם, סביב עולם משתנה, סביב זה שה-AI יחליף את כולנו בעוד שנתיים אולי פחות - אנחנו גם בטק אז אנחנו מרגישים את זה הרבה יותר. אבל תגיד, בקהילה, בשיחות שאתה עושה, בחברות שאתה מרצה בהן - איזה דברים אתה שומע?

הקהילה של ליאור והעולם החדש שנהפך לקומודיטי

ליאור פרנקל: [00:54] אז קודם כל, ספציפית על הקהילה - נתתי לה לגבוה לפני כמה שנים, לאט לאט. גם מסיבה שלי, שהתעייפתי, אבל גם מהסיבה שבאיזשהו מקום הרגשתי שאין בה צורך יותר: הקונספט של עולם העבודה החדש שמשתנה ומתפרק, אנשים שרוצים לעבור מלהיות שכירים לעצמאים ולהיות "סלאשרים" - כל הנושא הזה הפך להיות קומודיטי. כולם מבינים בו, כולם מדברים עליו. אני רואה מה קורה בלינקדאין - הסטנדרט של להבין מה קורה בעולם העבודה, למי יש את האינטרסים ואיך הדברים פועלים, קפץ. אני חושב שזה פשוט הרבה מאוד פודקאסטים והרבה מאוד שיחות - אנשים מבינים היום הרבה יותר, בטח בהייטק, מלפני עשור, במכונה הזאת שנקראת עולם העבודה. אז כבר לא צריך את הקבוצה שלי, זה נהיה הקומון - לא ה"אג'" אבל הגדול. עכשיו, מבחינת החברות שאני עובד איתן - אני נורא צוחק שזה תמיד "אפל, גוגל, עד שירות בתי הסוהר", זו הדוגמה שלי לקצה של הספקטרום. כולם מרגישים את אותו בלבול. ההבדל שהכי מעיק בעיניי כיום זה ההבדל המאוד גדול בין מה שהנהלה בארגונים - הייטק ולא הייטק - מאמינה שאפשר לעשות עם AI, לבין מה שהחבר'ה בשטח - מתכנתים, מעצבים, מנהלות מוצר, אופרישנס - יודעים שאפשר לעשות בפועל. המנכ"לים והסמנכ"ליות קרובים יותר לפוסטים בלינקדאין, ששם ההבטחה מאוד גדולה - המעשי זה בערך עשירית ממה שמובטח. מבטיחים לכולם 10x, ואנחנו בינתיים במקום של 1.5, אולי 2x. ויש תחושה מעיקה של ציפיות שקשה לענות עליהן. המנכ"ל הסטנדרטי (עזבו את סוקרברג שחזר לתכנת) לא מתכנת, אין לו מושג - הוא קורא בעיתון, בגלובס, מבין "חבר'ה" ואז שואל "חבר'ה, איפה הטוקנים שלי?" וכשבאים ואומרים לו שצריך עוד מישהו לצוות, הוא אומר "לא מגייסים יותר, תעשו את זה עם טוקנים" - וזה לא נכון בכל מקום, אבל בהרבה מקומות זה מה שקורה. בהייטק יש עוד אלמנט: תוכנה היא דבר זול לייצר. בחברות גדולות מסורתיות (קוקה קולה, תנובה) זה הרבה יותר בקובע של המנכ"ל וההנהלה.

הפער: מה הנהלה מאמינה ש-AI עושה מול מה שקורה בפועל לעובדים

אייל דוד: [04:46] בהייטק יש עוד אלמנט נוסף שמעניין - דווקא בקטע הפרסונלי, ובגלל זה אולי הזכרתי את הקהילה: בשיחות בירה שלך, בשיחות חברים, שיחות קפה - מה אתה שומע סביבך? מה עובר לך בין האוזניים, איפה אתה בתוך זה?

פחד וחרדה בהייטק — מה שומעים בשיחות בירה

ליאור פרנקל: [05:03] בעצם יש שתי שיחות. אחת - הפחד והחרדה נמצאים, ואני חושב שהם מוצדקים, לצערי. עדיף לדבר על פחד ולא חרדה, כי חרדה זה לא רציונלי, ואני חושב שיש סיבה רציונלית לפחד כרגע. השיחה השנייה, זה עם אלה שאומרים "נשבר לי", שמצפים שאני אעשה הכול יותר מהר - בינתיים יש מלא סלופ, מלא טוקנים שנשפכים לכל עבר, ובתכלס הדברים זזים יותר מהר, אבל לא הרבה יותר מהר. יש גם הרבה דיבור על איבוד זהות: "אני כבר לא מתכנת, אז מי אני?" דיברתי עם מישהו מגבר בין 50 פלוס ב-IBM. IBM קיבלו הוראה מלמעלה: אסור לכתוב שורת קוד אחת בלי "בוב" (זה ה-Claude שלהם). חודש ראשון זה לא עבד כי בוב היה גרוע, ואז שילבו את Claude בתוך בוב וזה התחיל לעבוד. אבל עדיין - גבר בין 51, שרוב האנשים בגיל הזה בהייטק אומרים "די, אני יכול לנוח" - הם בצרות, כי הם איבדו את הסבלנות ללמוד משהו חדש, ומרגישים חלודים. יש גם צד אחר: חבר שלי, ראש צוות ומפתח, עייף במקום אחר - דוחפים אותנו להשתמש ב-AI בעבודה, ואז מגיעים הביתה ורואים נטפליקס, לא רוצים גם שם מעבר. זה הוריד לו את המוטיבציה - את הכיף של לפתור בעיה מסובכת. יש שם פרק בקורס שלי, "ניהול בעידן ה-AI", שמדבר על זה שהעובדים שלכם הפכו להיות מנהלים - כי ה-AI הוא העובד, ואני בתור העובד אני המנהל שלו, וצריך לדעת Delegation, הערכה, כל היכולות שהיו שייכות ל-Team Leads. עכשיו א' - אין להעובדים את היכולות האלה, וב' - they didn't sign up for that, הם לא באו להיות מנהלים. ואני אגיד עוד משפט אחד על הבחור מ-IBM שהורג אותי: אמרו להם חד משמעית, בסוף החודש עושים בדיקה, מי השתמש בהכי הרבה טוקנים, ולפי זה נראה את העובד המצטיין. במובן הזה חזרנו למהפכה התעשייתית - למדוד תפוקה, כמה מכונות, ולא כמה ישבתי, ולא יעילות.

הסיפור על האיש מ-IBM וההוראה לכתוב הכל עם "בוב"

העובדים שלכם הפכו למנהלים — של ה-AI

IBM מודדת לפי טוקנים — חזרה למהפכה התעשייתית

אייל דוד: [10:00] הרי כולנו יודעים, אפרופו Claude, שפלנינג עובד יותר טוב, נכון? מה שסיניור יודע לעשות זה לשבת שעה ולתכנן ואז לעבוד 30 שעות, והג'וניור רץ ישר להתחיל ועובד 60 שעות כי לא תכנן. אז ברור שעדיף תכנון. אז איך יכול להיות שסופרים טוקנים?

ליאור פרנקל: [10:29] בסוף זה עסק, ROI - וגם, כל הטוקנים האלה עולים כסף, אף אחד לא מדבר על זה, אז אני חושב שבקרוב זה יעלה הרבה יותר כסף, זה מסובסד. יש פוטנציאל שבעוד חצי שנה Claude יעבוד מספיק טוב שבן אדם יוכל בלב שלם לפטר הרבה עובדים, אבל אז מי יעצור אותם מלשלש (מלטעות)? זה כמו המהפכה שהייתה עם מפתחים בהודו ואחר כך באוקראינה - השוק מתקן את עצמו: ברגע שרוצים רק מתכנתים מאוקראינה כי הם יותר אמינים, האוקראינים מעלים מחירים. כשיש אדופציה מספיק גדולה, זה יתקן את עצמו.

אייל דוד: [11:23] אני קופץ לרגע לצד אחר - יש את עניין הפחד, ויש את הכניסה העמוקה הזאת שאולי ב-UX הרגישו הכי עמוק, וזה שיחות קשות שהיו לי עם חברים. ישב פה בשבוע שעבר דניאל מרקוס מחברת אפריל (תחום המיסים בארה"ב) - קצת לפני אפריל הייתה מלחמה, חצי מהאנשים שלו היו במילואים, והשאלה הייתה איך בכלל נדליבר את הפיצ'רים. הוא בנה צוותי AI - אייג'נטים עם QA, פרודקט, פיתוח - והתחילו מפיצ'רים קטנים ומדודים, ועמדו בספרינט של שבוע. אבל חשוב להפריד בין חברה קטנה כמו אפריל, שקל ומהיר להטמיע בה AI, לבין חברה כמו מאנדיי עם 3000 עובדים, או בנק לאומי - ששם זה הרבה יותר מסובך להטמיע, וגם היה לנו על זה פרק עם גלית. מזווית הקריירה, כל מי שמקשיב צריך לחשוב: האם אני מתאים לסיפור הסטארט-אפ הקטן שהכול זז בו מהר, לטובה ולרעה, או לחברה הגדולה והיציבה - שגם בה, מצד שני, הדבר הראשון שמנסים לעשות הוא להתייעל, וגם רובוטיקה ואוטומציה כבר בפנים. אז אוקיי - מה אתה עושה כשהאמצע נעלם, ועכשיו יש אינפלציה, גם במוצרים וגם באנשים, ואתה לא רוצה ללכת לגנרי?

דניאל מאפריל: איך בונים צוותי AI בלחץ של מלחמה

סטארט-אפ קטן מול חברה גדולה — איזה סיפור מתאים לך

"האמצע נעלם" — והמסגרת הגדולה: הקריירה שלך היא סטארט-אפ

ליאור פרנקל: [15:36] אני אפריד בין שני קווי מחשבה. אחד - משהו שאני מאמין בו כבר עשור, מתוך שהסתובבתי הרבה בסטארט-אפים כפאונדר: אני מסתכל על הקריירה שלי כאילו אני הסטארט-אפ. זה אומר שאני שואל את עצמי את השאלות שאני שואל על עסק - מי הלקוחות שלי (הקולגות, המנהלים, הצוותים שאני עובד איתם), מה ה-KPIs שלי, מה הפיצ'רים שלי (הסקילס, הניסיון, אבל גם דברים כמו חברים בקהילות שמביאים חדשנות מהר, כישורי תקשורת, יכולת השפעה בלי אוטוריטי). ויש לי גם באגים משני סוגים: פערי ידע - אלה אני צריך פשוט לסגור (למשל, ללמוד מה זה PLG); וחולשות - למשל, אם אני מופנם, שום קורס לא יהפוך אותי לאסרטיבי, אפשר לחזק קצת אבל this is who I am. אז אני מסתכל על עצמי כסטארט-אפ שמחפש פרודקט-מרקט-פיט - אני הפרודקט, המרקט זה החברה שאני עובד בה. אבל שני דברים חשובים: ראשית, טווח רחוק - שיש לי PMF היום לא מבטיח לי PMF בעוד חמש שנים (לגוגל היה PMF מצוין עם גוגל סירץ', ומאז הוא נחלש, אז הם המשיכו לפתח את ג'ימייל, אדס, וכיום ג'מיני). שנית, אם יש לי אמביציה, אני רוצה כל הזמן להגדיל את ה-PMF שלי: לא רק לעשות את המשימות שבגללן שכרו אותי, אלא גם ללמוד לעשות משימות שהבוס שלי ישמח, ואפילו כאלה שאף אחד בארגון לא דמיין שאני יודע לעשות.

פיצ'רים, באגים, חוזקות וחולשות — אבחון של ה"מוצר" שלך

פרודקט-מרקט-פיט לקריירה — ולמה צריך להגדיל אותו כל הזמן

אייל דוד: [21:44] זה מה שמזכיר לי את ה-Lean Startup Canvas, ושם יש גם ריסקס. גוגל, כשעלה OpenAI, כולם התכנסו בחדר ואמרו - איך מנתחים, איך מתמודדים עם הסיכון הזה? זה בעצם ניהול סיכונים שצריך להכניס גם לקריירה.

ניהול סיכונים: למה לעשות פרימורטם לקריירה שלך

ליאור פרנקל: [22:47] אני מאוד אוהב את הרעיון הזה. הדבר המשמעותי שאני רוצה להוסיף - בניגוד לעסק, אנשים הם אנשים, ומה שאנחנו מדברים עליו זה בעצם תקיעות.

אייל דוד: [23:10] אז ננסה לדבר על שניהם, נתחיל מניהול סיכונים.

ליאור פרנקל: [23:17] מנכ"לית טובה לא מחכה לחטוף סתירה מהשוק - היא יושבת שנה-שנתיים קודם ואומרת "אני מרגישה שמשהו מתחיל להיחלש, בואו נוציא ביזנס ליין נוסף". היא עושה תרגילי פרימורטם, לא רק רטרו: לפני שנכנסים לפרויקט, לשאול "חצי שנה מעכשיו הפיצ'ר לא עלה, הלקוחות לא אימצו את זה - למה?" אנחנו טובים בלעשות את זה לעסק שלנו, אבל לא עושים את זה לעצמנו, בדיוק בגלל שאנחנו אנושיים. מעטים האנשים האסטרטגיים בקשר לקריירה שלהם - רוב הזמן אנחנו "מדחיקים", ומתעוררים רק פעם בכמה שנים, בעקבות FOMO (חבר שהחליף עבודה, מישהו שהכרנו והתקדם, וזה גורם לנו "מה קורה עם הקריירה שלי?"). אני בן 47, ובאותם ימים אין אינטרנט או פודקאסטים שילמדו אותך לתכנן קריירה - היה צריך לעבוד קשה בשביל המידע הזה.

השקפת עולם: פחד מול הזדמנות

ליאור פרנקל: [28:03] לשמחתי יש עכשיו הרבה יותר אוזניים פתוחות לדבר על בניית אסטרטגיה לקריירה. יש סקיל שנקרא "בניית קריירה" שפעם התעוררנו אליו פעם בשלוש-חמש שנים, ועכשיו צריך לפתח אותו כל הזמן. הספר שלי "אני רוצה הכול" יצא ב-2016 ויש בו פרק "עם עלי הרובוטים באים" שסוקר את מהפכת ה-AI - הפרק השני בפודקאסט שלי "פופקורן" היה על מהפכת ה-AI עם אורי אליהו מ-MLDI. הייתי מוקדם מדי - כמו שקורה הרבה ליזמים, ראיתי את תמונת העולם אבל הייתי גרוע בתזמון. עכשיו המהפכה תפסה את כולם, ויחד עם זאת אני רואה שכמות המיילים שמגיעים לי מהורים - "ליאור, אתה יכול לדבר עם הבן שלי, הוא לא רוצה להירשם לאוניברסיטה" - יש מין מייהם שאפשר לחוש.

אייל דוד: [29:22] דיברת על אסטרטגיה בקריירה - כשאתה עשית את זה, זה היה אסטרטגיה ממקום של חלק. עכשיו זו אסטרטגיה ממקום של פחד. איך אתה בכל זאת יכול לצאת מזה ולתכנן משהו שאתה רוצה בו?

ליאור פרנקל: [29:56] תמיד יש שני צדדים - זה עניין של השקפת עולם לפני הכול. השקפה אחת אומרת "הכול קורה לי, אני מפחד, איך אני אצא מזה" - השקפה אחרת אומרת "איזה מגניב, יש שינויים טקטוניים, יש הזדמנויות". באנלוגיה: מצרי הורמוז נסגרים, מחירי הנפט עולים - יש את אלה שמפחדים (הבורסה גבוהה מדי, אנבידיה לא תחזיר את ההשקעה) ויש את אלה שאומרים "זו הזדמנות מטורפת". יזמים תמיד מסתכלים על העולם כהזדמנויות - הם רואים דבר משתנה ומתחילים "לחכך ידיים". אותו דבר בבניית קריירה: אפשר לשים את המשקפיים שנקראות "משלמים לך ללמוד" - אתה בחברה, יש שינויים (עם AI או בלי), הבוסים שלך גם לא יודעים מה לעשות אבל אומרים "נסה את הכי טוב שלך", ואם זה לא עבד, זה בסדר - "לא ידענו אם זה יצליח, תעשה עוד פדיחה". זה בית ספר, וגם אם יש פחד, יש בזה גם צד כיפי.

"משלמים לי ללמוד" — להתנסות בתוך העבודה

אייל דוד: [34:25] אז יש אינפלציה והמון רעש, ואולי דווקא זה מה שמכניס למקום הזה של להסתכל על ההזדמנויות.

ליאור פרנקל: [34:34] בואו ניקח כפית של חיוביות - יש הרבה הזדמנויות מעבר לרובוטיקה וחלל: כל העולם הפיזי. שמעתי את המנכ"ל של סנאפצ'ט מדבר על לחבר בעצם בחזרה לחוויות פיזיות. אנתרופיק פרסמו משרת "Events Manager" ב-400,000 דולר לשנה - משרה שבהייטק בדרך כלל נותנים למישהו במשכורת הכי נמוכה במשרד. זו אמירה שמחזקת שהעולם הפיזי הוא גם המקום הכי טוב, נגיד, למרקטינג. עוד דבר: בתוך העבודה אפשר להתחיל להתנסות (בתיאום, כמובן) - ועוד דבר, במקום לשבת על הספה ולראות נטפליקס, ללכת ולעשות פרויקטי צד. שנים תמכתי בזה - יש לי ספרון דיגיטלי "תעשה את זה כבר". היום הטייק שלי הוא שבהרבה מקומות אפשר לעשות את הפרויקט בתוך העבודה - יש מודל פשוט שנקרא Value Gap Framework: על מה כולם מתלוננים בצוות המיידי שלי, במחלקה, בכל הארגון? ואם לא מוצאים, אפשר ללכת ל-Follow the Money - איפה יש כסף שהולך לפח. יש הבדל בין כלים שהם Production-ready ופונים ללקוחות חיצוניים (מסובך פי אלף, אבטחת מידע וכו') לבין כלים פנימיים - שם יש הרבה יותר סלחנות, אפשר לבנות משהו שנראה כמו אקסל, אבל מאחוריו מוח. הסוד: להיות קצת יותר יזמי - לזהות בעיות ולבנות להן פתרונות טובים, אפילו כשאתה שכיר. יש פה ון-דיאגרם בין "בילדרים" ליזמים.

אנטרופיק והמשרה של 400K דולר — למה העולם הפיזי חוזר

פרויקטי צד: בתוך העבודה ומחוצה לה

Value Gap Framework — איפה לחפש ערך שלא משלים

הסיפור: משחק הוואטסאפ שליאור בנה לבת שלו במלחמה

ליאור פרנקל: [43:13] הפרויקטי צד לא חייבים להיות עסקיים - בזמן המלחמה, ירדתי עם הבת שלי למקלט, וידעתי שהרבה זמן לא יהיה לה בית ספר. בנינו משחק וואטסאפ למי-מכיר-את-מי לכיתה שלה - ילדים נרשמים, "תופס קצר" עם כמה שאלות. היא די מהר עזבה, אני נשארתי נלהב, ושלחתי את זה לכיתה שלה. זה היה כיף כי רוב הקריירה שלי הייתי PM, ופתאום יכולתי לבנות את זה בעצמי, בלי מתכנת - זה הכיף של ה-Vibe Coding. כשמודדים מוטיבציה בעבודה, אחד הדברים שחוזרים במחקרים זה כמה אני משתמש ביכולות שלי - כפי-אם שיודע פרודקט מרקטינג, PLG, ויראליות, וזה מוגבל לפינה ספציפית בעבודה, אני מרגיש "מטוסקל". בפרויקט צד אני יכול להשתמש בהכל, ולכן המוטיבציה עולה. המשחק לא נהיה ויראלי אמיתי (הייתי משלם 5000 דולר ליום ל-Cloudflare, ולא 5), אבל הגיע רחוק - גיליתי שה-ICP הם כיתות ו', בין ה' לט'. הלכתי משם עם שני דברים: ניקוי רעשים - ללכת למקום שקל לך, שמעניין אותך, שאתה דומיין-אקספרט בו; ואין שם סיכון לאגו - זה לא כמו להבטיח לחבר'ה בעבודה שמשהו יעבוד ולהיכשל.

אייל דוד: [48:37] הדבר השני שעשית זה לבלוט מעל הרעש - סמנכ"ליות נתנו לך פידבק על זה, ראיתי את זה גם בטוויטר או בלינקדאין. זו גם דרך נהדרת לדיסטריביושן: מישהו בתוך התעשייה עם לינקדאין עמוס בניסיון, לעומת ג'וניור בן 24 שנכנס - זה גם יהיה יותר זול לעבוד איתו.

מה לעשות אם אתה ג'וניור עכשיו

אייל דוד: [49:47] אתה רוצה לדבר רגע על ג'וניורים? מה היית מציע להם בתחילת הדרך כדי להישאר רלוונטיים, כשאין להם ניסיון תעסוקתי?

ליאור פרנקל: [49:58] מבחינת הדיבור הקיים - "החבר'ה המוכשרים יישארו, את הג'וניורים כבר לא יביאו כי לא צריך להוסיף גיוסים" - כי בסוף המנוסה מפעיל Claude, והג'וניור מפעיל Claude, אז למה לשלם להם יותר. יש לג'וניורים חיסרון גדול אחד, ויתרון גדול אחד. היתרון - Unlearning: פרודקט מנג'ר שהוא כבר עשר-חמש עשרה שנה בתפקיד יש לו הרגלים בכל רמה, שהוא צריך להטיל בהם ספק. הרבה מהעבודה של פרודקט זה "להעביר את המקל" - אליינמנט בין דיזיין למתכנתים, וזה AI יכול להחליף חלק ממנו, אז מי שרק מעביר מידע בסיכון יותר גדול. ג'וניור מגיע "טאבולה רסה" - כמו ההבדל בין Wonderful, שהוקמה כ-AI First ובנתה סוכנים מהיסוד, לגוגל שצריכה לבנות את זה מעל תשתית ותרבות ישנה. אני זוכר בעצמי: כשעברתי מחברת הרדוור/סופטוור לסטארט-אפ, המשכתי לכתוב PRD של 300 עמודים, וכל הצוות המתין - לקח לי כמה ימים להבין שההרגל הזה מטומטם, שאין 400 מתכנתים לתאם, ואפשר להסתפק בלוח מחיק ושלוש שעות. עכשיו החיסרון של הג'וניורים - שנעלם האמצע: אין להם עדיין "טעם" (Taste) - יכולת להחליט מה טוב ומה רע. יש כותב ב-This American Life שמסביר את ה-Taste Gap: אתה יודע איך משהו טוב צריך להיראות, אבל עוד לא יודע לעשות את זה - הדרך היחידה היא לעשות שוב ושוב, עד שאחרי 20 שנה מגיעים לזה. הג'וניורים עוד לא פיתחו את זה, וזה מתקשר לתכונה הכי חשובה היום - השיפוט (judgment), הדיוק. אם אני שואל את אותה שאלה את Claude Opus, GPT-5.5 ועוד כמה מודלים, כולם יתנו לי תשובות שונות, וכל אחת היא בעצם "הממוצע" - וצריך ניסיון כדי לדעת שהתשובה האמיתית לפעמים שונה ב-180 מעלות ממה שקיבלתי.

Unlearning — היתרון הסודי של הג'וניורים מול המנוסים

Taste Gap — מה לג'וניורים עדיין אין, ולמה זה הסקיל הכי נדרש היום

אייל דוד: [59:14] אני קצת מתחבר לזה לקורס טייס כשדיברת על זה - מה עושים בקורס טייס? הולכים לסימולטור. כאילו, קצת ליצור דברים, לצבור ניסיון ולהגיע עם טייס יותר מדויק, שיעזור בעבודת הדיוק הזאת, שזה מה שעסקים צריכים היום.

ליאור פרנקל: [1:00:00] בדיוק - הג'וניורים צריכים לעשות דברים שגם יוצאים לעולם, כי המפגש עם קסטמרים אמיתיים זה איפה שהלמידה קורה.

אייל דוד: [1:00:22] אני רוצה לגנוב עוד כמה דקות ולדבר על משהו אישי לכל אחד מהמאזינים - למצוא במה אתה טוב ולהבין מה הסטרטגיה שלך. זה קשה, איך היית עושה את זה?

הטריק: התסכול שלך הוא המצפן לסקיל הבא שכדאי ללמוד

ליאור פרנקל: [1:00:57] אתן לך טריק אחד: יש בפסיכולוגיה משהו שמדבר חזק על רצונות - דברים שיש לנו בפנים ואנחנו לא ממש פתוחים אליהם. הרצונות יכולים להיות "אני רוצה להיות מפורסם", "אני רוצה להיות עשיר", "אני רוצה לבנות מוצר שמגיע למיליוני אנשים". כשאני בוחר סקיל ללמוד, יש שתי אופציות: אחת - להגיד "מה המרקט רוצה" ולהתמיד בזה, שדורש כוח רצון גדול; אופציה יותר קלה פסיכולוגית - ללמוד סקיל שמחובר לרצון שלי. הדרך הפשוטה למצוא אותו: לשים לב מתי אני יוצא מפגישה מתוסכל - "היה לי משהו נורא חכם להגיד ולא אמרתי, כי כולם היו יותר בכירים ממני" - זה אומר שיש סקיל בשם Executive Presence שכדאי לי ללמוד. או אם אני מתוסכל שאני לא מצליח לשכנע את הצוות - אז אולי הסקיל הוא Influence או Communication. התסכול הוא מקום שיש בו הרבה אנרגיה, שממשיכה להניע אותי ללמוד את הסקיל בטווח הארוך. זה ה-Product Market Fit של הקריירה שלך - בין דיאגרם בין סקיל שכדאי לך להשקיע בו לבין איפה יש לך את המוטיבציה. הקלישה שאני מאוד אוהב: תשאל את עצמך, בחודש האחרון, מה קיללת בפקקים בדרך הביתה - "למה אני לא", "למה הם לא" - וכדאי לתעד את זה, בגוגל דוק שאוסף את התסכולים, ולמדוד את עצמך כל כמה זמן מולם.

סיום, איך ליצור קשר עם ליאור

אייל דוד: [1:07:13] תקשיב, היה כיף - לא דיברנו על המון דברים שרציתי. תכתבו לנו ואנחנו נשתדל להחזיר את ליאור. ליאור, היה תענוג - אם רוצים ליצור איתך קשר?

ליאור פרנקל: [1:07:35] לינקדאין, ותמצאו אותי בגוגל בקלות - אני עושה הרבה רעש. אני אעשה גם פלאגין קטן: הרבה מהנושאים שדיברנו עליהם פה יש בקורס שלי "הצעד הבא שלי", שהוא לשכירים שרוצים להבין איך מתקדמים בעבודה. ואם אני בכלל לא יודע מה אני רוצה להיות בעולם, יש את הספר שלי "אני רוצה הכול". אבל חוץ מזה, אתם לא צריכים לקנות שום דבר - אני כותב הרבה בלינקדאין, מוזמנים ללמוד משם בחינם.

אייל דוד: [1:08:34] וזהו, איזה כיף. יאללה, תודה רבה, ביי ביי.