תמלול: איך לשרוד את חוסר הוודאות של סטארטאפ? | גלי בלוך לירן (The Human Founder)

פתיח

אייל דוד: [00:00] היי גלי, מה העניינים?

גלי בלוך לירן: [00:02] אהלן, טוב, תודה, כיף להיות פה.

אייל דוד: [00:04] כן, הפעם בצד השני, שמעתי שגם אומרים לך את זה בפודקאסטים אחרים, אז קצת תציגי את עצמך למי שלא מכיר.

היכרות עם גלי בלוך לירן ו-The Human Founder

גלי בלוך לירן: [00:11] אז אני גלי בלוך לירן, אני מייסדת ומנכ"לית של The Human Founder, שזו בעצם חברה שמלווה יזמים, משקיעים, בכירים, בעיקר בארגוני היי-טק ובסטארט-אפים, בכל ההיבטים המנטליים של המסע היזמי, בכל הצמיחה שלהם וההתפתחויות עם כל השלבים של הסטארט-אפ. מה זה אומר בפועל? עזרה בקבלת החלטות, עזרה בגישור בין קו-פאונדרים בעתות משבר, עזרה בצמיחה של הפאונדר מול עצמו אל מול המציאות המשתנה והמורכבויות, כל האזורים הללו. מרצה באוניברסיטת רייכמן ובאזל גם על כל ההיבטים האלה של מנהיגות מודעת ויזמות. וכמוך יש לי פודקאסט, The Human Founder, שעוסק בכל ההיבטים המנטליים של המסע היזמי, ומחברת הספר "היזם האנושי", שעורך את כל המחשבות שלי בנושא הזה.

אייל דוד: [01:05] מעולה. אז אנחנו גם נשים לינק בדיסקריפשן של הפרק, ובעצם מה שאמרנו זה שניקח כמה נושאים מתוך הקורס ומתוך הספר, ואנחנו בעצם נחפור בהם. אני חושב שזה רלוונטי מאוד ליזמים, שבכלל הלנדסקייפ כרגע מאוד השתנה. אז רצינו לדבר על מה עושים עם כישלון, וגם חיברנו את זה ל"למה" שלך — שניהם נושאים מאוד גדולים. אבל אני אתחיל לפני כל זה: שמעתי אותך מדברת איפשהו על VUCA, אז תספרי מה זה רגע.

VUCA: חוסר ודאות והמיינדסט היזמי

גלי בלוך לירן: [01:44] טוב, אז בא לי להגיד לך כמה דברים, ואז נגיע אחר כך למה שרצית. VUCA זה ראשי תיבות של volatile, uncertain, complex and ambiguous — כל מיני מילים שבאות לדבר על חוסר ודאות. זה מונח שטבע אותו צבא ארה"ב אחרי מלחמת וייטנאם, ועם השנים הוא יצא מהעולם הצבאי אל העולם האזרחי, לארגונים. ואיך אנחנו בעצם מתנווטים בתוך סביבה שהיא חסרת ודאות — זה לחם חוקם של יזמים, וזה גם לחם חוקנו היום כבני אדם, כאזרחים, כמנהלים. ובעצם תפיסת העולם הזאת אומרת — ולדעתי פה חיבור יפה למה שאתה מדבר עליו, על יזמות ופרודקט ובילדרים — תפיסת העולם שלי לוקחת יזמות הרבה מעבר רק לסטארט-אפים. יזמות מבחינתי זה מיינדסט, זה DNA. אני מנסה לתת רגלים של יזמות לילדים שלי, לאנשים שאני עובדת איתם. מה זה בעצם אומר? אנחנו פה עם יכולות של בנייה וחשיבה ויצירתיות, ומה זה יזמות מבחינתי? איך להוציא לכוח הפועל איזה שהוא רעיון — זה יכול להיות עסק, זה יכול להיות נכס נדל"ן שאנחנו רוצים לקנות, זה יכול להיות יעד אישי שאנחנו רוצים להתפתח בו, זה יכול להיות חלום לטייל ביפן, זה יכול להיות להקים עסק, וגם להקים סטארט-אפ, וגם להקים קרן הון סיכון. זה הכל, לדעתי, מופעים של יזמות. יזמות היא מילה שקיימת הרבה לפני עולם הסטארט-אפים וההייטק. ובעיניי, בתפיסת העולם של היום, עם כל הסביבות הכלכליות המשתנות — ריבית, מלחמות, מכסים, טראמפ, טכנולוגיה ו-AI שאין לאף אחד מושג לאן זה הולך וכולנו רק מנסים להבין ולנהל את הפומו — כל הדברים הללו יוצרים חוסר ודאות מאוד מאוד גדול שפוגש את כולנו: כאנשי מקצוע, כמנהלים, כבני אדם, כהורים. ובעיניי, המיינדסט היזמי הוא הכלי הכי אפקטיבי, כי הוא עוצר בתוכו המון קומפוננטות. המיינדסט היזמי הוא בעיניי הכלי איך להתמודד עם חוסר הוודאות הזה, ואיך ללמוד אפילו to thrive בתוכו — לצמוח ולראות בדברים שהדיפולט שלנו הרבה פעמים הוא לראות בהם איום, דווקא הזדמנויות. כי יש מלא דברים שמאיימים עלינו אם נבחר להסתכל מבעד להעדשה הזו, אבל יש גם אין־סוף הזדמנויות, ובעיניי זה היופי — שיזמות עוזרת לנו להפוך את ההזדמנויות הללו לדברים...

המיינדסט היזמי ככלי להתמודדות עם אי-ודאות

אייל דוד: [04:33] תכלס בשטח. אז את מגיעה עם איזשהו רגע מרגיע, קודם כל, שזה אחלה, שאפשר לדבר על זה. אני כאילו חשבתי תוך כדי איך אשתי כועסת עליי, שיש מלחמה, יש כל מה שעבר לנו בשנתיים האחרונות, ואני הולך ועושה דברים — כאילו אני מדחיק בעצם, אבל כן, אני הולך ויוזם, אני חושב, בגלל שאני כנראה מדחיק. וזה פתאום, אני חושב, נהיה נורא רלוונטי גם לא רק ליזמים ולחבר'ה שהולכים ויוזמים, אלא לאנשים שהם, they are forced to do so — זה משפיע על חיים כל כך רחבים, אם דיברנו על AI או על סביבות ריבית משתנות. אז כולם מוצאים את עצמם עכשיו שם, ואת מגיעה עם רגע קצת מרגיע, אני מבין, שאנחנו הולכים לשם.

גלי בלוך לירן: [05:16] אני רוצה רגע לדייק את זה ברשותך. אני לא באה עם איזה שהוא הרגעה לאומית. אני פשוט אומרת: בוא נסתכל על המציאות בעיניים, ונבין מה בכוחנו, ומה הבחירה שלנו, איך להתמודד עם זה — באופן שיש לו מקום מאוד פרקטי. דיברת על עשייה — אני חושבת שעשייה זה אחד הדברים: עשייה מכוילת, בריאה, הגיונית. כי אם אנחנו רק נתקע במקום, אם אנחנו רק נהיה כל יום בוויתור ובחרדות שמזינות אותנו מכל העולם, זה רק ממשיך לחפור לנו את הבור, ואת הלופ הזה של המחשבות שבתוכו אנחנו נמצאים. בעוד שאם נהיה בעשייה, במוכוונות פנימית יותר, ובהתבוננות על המחשבות שלנו, וביכולת להפריד בין כל הקולות למה שבכוחי לעשות כעת, כדי לקדם את הנקודה הזאת — אין אף אחד, אני חושבת, שיש לו פטור מההתמודדויות עם כל הרעשים שיש היום בעולם: על הריבית, על ה-AI, על החינוך של הילדים שלנו, על מה שקורה במדינה. כל אחד, באיזשהו שלב שהוא נמצא בחיים, זה פוגש אותו. עכשיו, השאלה מה אנחנו עושים עם זה: האם אנחנו מדחיקים, מתעלמים — זו גם אסטרטגיה, שמתי שהוא כנראה תפגע בנו — או אם אנחנו בוחרים לגשת לזה בצורה פרואקטיבית, עם אג'נסי גבוה, ולשאול את עצמנו: אוקיי, זה המצב, איך אני יכולה לגשת אליו? מה בי יכולתי לעשות? זה מה שאני קוראת לו עשייה. וזה לא בהכרח doing — לפעמים זה גם being, זאת אומרת, נוכחות שאני מקבלת בה את הדבר הזה, חושבת, ואיך אני ניגשת לזה הלאה.

אייל דוד: [06:53] כן, זה דבר שהרגיע אותי — להתמקד במה שאתה יכול לעשות. אבל את בעצם לוקחת את זה למקום — לאור כל מה שקרה פה בשנתיים האחרונות — שאתה בעצם עובר במין מעגל כזה, נכון? של הדחקה, קבלה, ואז בסוף אתה מוצא את עצמך במקום שבו אתה כבר יכול לעשות משהו. זה בעצם מה שאת מתארת פה, אם אני מבין. וזה מתחבר ל"למה", נכון? כי אתה מוצא את עצמך בסוף באיזשהו "למה" שכנראה לוקח אותך לאורך המסלול הזה, ומציב אותך במקום של עשייה כלשהי. תספרי קצת מה את מייעצת בעצם ליזמים סביב ה"למה"?

הלמה — חיבור למטרה הפנימית

גלי בלוך לירן: [07:33] כן, אני אחבר את זה. אני חושבת שאחת המשימות החשובות שיש לנו במסע הזה שנקרא החיים — וזה מאוד פרקטי — זה שאנחנו צריכים להכיר את עצמנו בדרך הזאת, ולהבין מה אנחנו מביאים אל השולחן ואיך אנחנו מתמודדים עם הדברים. אנחנו לא רק הכותרת שלנו — "אני ככה וככה בגוגל" או "אני ככה וככה באמזון" — זו תפאורה שמשתנה לאורך החיים, לאורך התקופות, לאורך הקיצוצים והצמיחה. אני חושבת שאנחנו — זה סך הנכסים שלנו: חלק חוזקות, חלק עוצמות, חלק ערכים, חלק סיפורי חיים, חלק טראומות, חלק סגנונות שלנו — כל סך החוויות והסיפורים והיכולות שאנחנו מביאים לתוך הסיפור. אחד מהנכסים הללו בעיניי זה ה"למה". בבסיס הספר שלי, "היזם האנושי", וגם בבסיס הקורס הדיגיטלי שהפקתי ביחד עם לאומיטק ורשות החדשנות ופרל כהן, עומד מודל שסרטטתי שמדבר על שני מעגלים: יש לנו את המעגל העסקי, ויש לנו את המעגל המנטלי. והטענה שאני רוצה להביא היא שאי אפשר רק עסקי, ואי אפשר רק מנטלי. הרבה פעמים מישהו בא להקים עסק ומסתכל רק על איך התזרים עובד — אבל אין שם רגש, אין שם חיבור ל"למה" הוא הולך לעשות את מה שהוא עושה. ויש מקרים שבהם מישהו בא להקים עסק מתוך תשוקה, ושופך כסף על כל מיני דברים בלי הסתכלות עסקית על האם המאמצים באמת מביאים תוצאות — ואם לא נסתכל, זה לא sustainable. הטענה שלי היא שאנחנו חייבים להסתכל כל הזמן על שני המעגלים האלה. המעגל המנטלי מדבר על ה"למה" שלנו, הערכים, החזון, החוסן, מערכות היחסים והתקשורת. המעגל העסקי מדבר על מימון, צוות, go-to-market, התוכנית העסקית, IP וכולי. ורק כשנסתכל על שניהם בחפיפה, כמו אינפיניטי, נגיע לצמיחה ולהצלחה. עכשיו, ה"למה" — ככל שאנחנו מזוקקים ומתחברים יותר ל"למה" הפנימי שלנו, מה שמניע אותנו בחיים, אז גם כשיהיו ימים קשים וגם כשהדרך תהיה לא ברורה, חיבור לדבר הזה כל פעם מחדש יזכיר לנו למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, ומה אנחנו מוכנים להקריב עבור זה. בספר אני נותנת דוגמאות רבות, פרטים קצת שונו, של מקרים שפגשתי כמאמנת וכיועצת ליזמים — של איך יזמים איבדו את המוג'ו שלהם כי שכחו את ה"למה" שלהם, לא כי בא להם לשכוח, אלא כי זה כל כך קשה, כל כך עומס, שאנחנו מתנתקים מעצמנו. ועל ידי כלים ומתודולוגיות ועבודה עמוקה, לחבר אותם מחדש לדבר הזה — להבטחה שהם נתנו למישהו, או ל"למה" שיושב על משהו כואב, על משהו שקרה לנו או למישהו קרוב, ולפעמים גם על רמה עסקית — ראינו איזה ארביטראז' בשוק, ראינו פוטנציאל מאוד גדול באיזה טרנד, אבל משהו שנוגע בנו ספציפית בעת הזו. ואני חושבת שלזקק את זה וללכת איתו כל הזמן — גם כשאנחנו בסוג של משא ומתן עם עצמנו ועם הסביבה הקרובה שלנו על למה אנחנו משקיעים כל כך הרבה — לחזור לנקודה הזאת, כמו כתובה על הלוח בחדר או על החלון, יש לה ערך עצום. אני יכולה לשתף — אני כותבת על זה בספר — למה אני עושה את מה שאני עושה: כל החיים זזתי בין פסיכולוגיה ועסקים. וכשהייתי בת שלושים, איבדתי את אבא שלי — הוא התאבד. היה לו, בשנים ההן זה לא דובר, פוסט-טראומה, PTSD מהצבא, מכל המלחמות של סוף שנות השישים והשבעים, יום כיפור וכולי, ולא היה לנו שום מושג, לא ידענו ולא יכולנו לראות את זה — רק בדיעבד התחלנו לחבר נקודות. זה תפס אותי בשלב בחיים שהייתי בהיריון עם הבן הבכור שלנו, בדרך ל-relocation, ולאט לאט התחיל להתבשל בתוכי איך אני מחברת בין האהבה שלי לפסיכולוגיה ולאנשים ולהתנהגויות, לבין ההבנה העסקית שלי ואהבתי ליזמות, ולבין כל ניסיון החיים והנקודות שאני מחברת. ואיפשהו באמצע שנות השלושים, הכל התחבר לי: אני רוצה לעזור ליזמים — שהם אנשים שהם הכי בפיק פרפורמנס שלהם, שהכי אמורים לדעת לעצור רגע ולהתחבר לעצמם — להבין איך הם שומרים על עצמם במסע הזה ולא מגיעים לשחיקה, לדיכאון, או לזה שכל החיים האישיים שלהם נהרסים בגלל המחירים שהם צריכים לשלם. לעזור להם להציל את עצמם קצת מעצמם. וזה המקום שבו התחבר ה"למה" שלי — ואני מקבלת את ההדהוד לזה ממון-מון שיחות עמוקות עם הלקוחות שלי, עם היזמים: שאלמלא הייתי מביאה איתי את הכאב הזה ואת הטראומה הזאת — שכמובן מנוהלת ומטופלת, אבל היא לא נעלמת מהחיים — לא הייתי מצליחה להיות באותה רמת עומק, פתיחות, ישירות, כנות ורגישות איתם כדי לעזור להם לנוע מתוך המקום הזה. ואני חושבת שהיום, על אחת כמה וכמה, אחרי ה-7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", וכל מה שהמדינה שלנו, החיילים שלנו, המילואימניקים, היזמים שלנו — כולנו מתמודדים איתו, כל אחד מהמקום שלו — הדבר הזה מקבל עוצמה הרבה יותר גדולה. הערך הזה, של איך לצמוח מתוך הטראומה, זה בדיוק מה שכולנו צריכים היום, גם כיזמים וגם כמדינה. והיכולת הזאת, והבחירה לתת דרך הסיפור שלך ודרך החיבור ל"למה" האישי שלך ערך בעולם — משהו שהוא אימפקט מאוד משמעותי — זה בעיניי מימוש עצמי, תחושת שביעות רצון, תחושת מלאות. וזה גם מה שאני מנסה להביא הלאה: כי בסוף יזמים שמקימים חברה או סטארט-אפ, בעיניי, עושים זאת כדרך להגשים חלום — מיינדסט שמאפשר להגשים חלום שמחובר ל"למה" מאוד פנימי. זו הייתה תשובה ארוכה, אני מקווה שהצלחתי.

מודל שני המעגלים: עסקי ומנטלי

הסיפור האישי של גלי והחיבור ללמה

תודעה, מודעות עצמית והקפיצה התודעתית

אייל דוד: [15:15] תשובה ארוכה ומהעמוקות שהיו בפודקאסט. אני אגיד שרצת על זה נורא מהר — אמרת "בקצרה" אבל רצת מהר, וזה היה מעניין, אבל הסגוויי בין הסיפור האישי שלך לחיבור ל"למה" מעניין אותי — יש כאן דרך שכדאי לדבר עליה, כי זה לא קורה בבת אחת. וגם: לקחת את חלקי הפאזל השונים מהחיים — דיברת על פסיכולוגיה, דיברת על ביזנס, וחיברת את זה לדבר אחד שאת יכולה להציע. יש כאן חוזקות שבדרך מיפית לעצמך והבנת — קחי אותנו לתהליך הזה. איך אני, מחר בבוקר, או המאזינים, יכולים גם לקחת את זה למקום כזה?

גלי בלוך לירן: [16:01] זו שאלה ממש רפלקטיבית. אני תמיד אומרת: יש לנו את הדבר, ויש לנו את התהליך של הדבר. אתן לזה אנקדוטה: התראיינתי באיזה פודקאסט לפני זמן, ומישהו אמר לי "וואו, את נשמעת כל כך מדויקת" — וזה אפילו היה קצת... והקשבתי למה שהוא אמר, ורפלקטתי על עצמי (אין מילה כזאת בעברית, אבל אני הרבה פעמים "עושה" מילים כאלה). מה שחשוב לי להגיד: זה בדיוק כמו שאתה אומר — זה דברים שנבנים. אני היום בת 44, כבר 44 שנים בכדור, בשלב הזה במסע הזה של החיים. אני ממש מאמינה שאנחנו כל הזמן מתפתחים וגדלים, ושהיכולת שלנו לקחת את סך החוויות והלמידות שקורות לנו בדרך, ולהתבונן על זה, ולהוסיף אותן לסל הכלים שלנו — זה הדבר. זו גם אמונה שלי, אבל אני גם חושבת שזה נכון: היכולת לראות את כל מה שקורה לנו והסיפורים, ולהיות כל הזמן במודעות כזאת, ולשאול — מתי זה יתחבר, איך זה יתחבר — לאט לאט עוזרת לנו, כשזה מתחיל להתחבר, לראות את זה. ובעיניי, הבסיס לכל הדברים האלה זה תודעה. מה זה תודעה? זה להחזיק מדיטציות, לתרגל מיינדפולנס, להיות ברגע ובשיח פנימי עם עצמנו — זה הכל חוזר ללהכיר את עצמנו. אחת הבעיות שאני רואה עם הרבה אנשי עסקים היא שאולי בא להם להקים עסק מסוים, אבל הם לא עושים את הקפיצה התודעתית. חזרתי עכשיו מסשן עם שלושה יזמים — אני מחזיקה תהליכים עם הרבה צוותים. איך אנחנו מסוגלים, לפעמים, להיות זה שיושב על הכתף של עצמו, ה"אובזרבר", ולהתבונן על הדינמיקה שקורית — בין אם זה עם לקוח, עם משקיע, או עם הצוות והקו-פאונדרים שלי — ולהיות מתוך מקום של התבוננות, לא מתוך מקום ריאקטיבי שמיד מגיב או מרגיש, אלא: בואו נתבונן שנייה מה קורה כאן, מה הכי משרת את הסיטואציה, איך אני יכולה לבחור להגיב, מה אני לומדת מזה, ומה אני לוקחת מזה הלאה. וככל שנהיה יותר חזקים בשאלות הרפלקטיביות האלה, התשובות לא באות פתאום, אבל עם השנים פתאום מרגישים את האימפקט. אז העבודה העצמית הפנימית — בין אם עם קואצ'ר, פסיכולוג, או אפילו עם עצמנו, מדיטציה, ולרפלקט על הדברים — זה מה שלאורך זמן בונה את השריר המנטלי-תודעתי, של היכולת לעשות את הקפיצות האלה, לדעת לדבר אותן, לחבר את הנקודות, ולצלול לעומקים או לראות מלא דברים. אבל זה הציר התודעתי — וזה חייב להיות בפרפורמנס מאוד גבוה. גם כשאני יצאתי לדרכי, אחרי שהייתי קצינה בצבא וחזרתי מדרום אמריקה, לא ידעתי מה אני רוצה ללמוד — אז הלכתי ולמדתי שני דברים, גם משפטים וגם פסיכולוגיה. אז מה שאני רוצה להגיד: אני לא יודעת מה הדרך, אני לא יודעת אילו מקצועות נכונים להיום, ואני לא יודעת מה יהיה בעוד כמה שנים, ולא נראה לי שיש מישהו שיודע. אבל נראה לי שהדבר הוא להיות כל הזמן בלמידה — למידה שהיא לא רק בבית ספר או באוניברסיטה, אלא מיינדסט של למידה. ולצד הלמידה, כי אנחנו לא רוצים רק לספוג, אנחנו צריכים להיות בהתמדה ובעשייה — ורק השילוב הזה מביא אותנו לתוצאות. יצאתי לדרך העצמאית שלי אחרי 15 שנים, בהן כל שנתיים עברתי תפקיד — ספגתי המון, למדתי שלושה תארים. זה חלק מהנכסים שבאו איתי, יחד עם החוזקות והעוצמות האישיות שלי שנבנו עם השנים. אני עדיין עובדת הרבה, ומאוד מחוברת למה שאני עושה, אבל אני אקרא לזה התמדה — אני חושבת שההתמדה וה-persistence הזה, בין אם אתה בוחר לעשות פודקאסט, להקים עסק, ללכת ולהיות יזם, או להוציא ספר — כל אחד מהפרויקטים האלה, שהם פרויקטי חיים, דורשים המון התמדה, שאצלי יושבת על משמעת. אני אדם עם משמעת עצמית מאוד מאוד חזקה, וזה אחד הדברים הכי חשובים שיש. אבל — ואני עושה על זה דאבל דאון — אנחנו לא רוצים משמעת עצמית חזקה שלוקחת אותנו לגבול של הסגפנות והנוקשות. שם זה מסוכן. לפעמים, מרוב המשמעת העצמית, אנחנו כבר בנוקשות שלא מאפשרת לנו דרגות חופש: "אתה רגע יוצא לילדים", או "אתה נח היום", או "הגוף אומר שמשהו לא מרגיש טוב" — והמוח אומר "לא, לא, תעשה את זה" — זו כבר נוקשות שאינה בריאה, והיא תייצר שחיקה.

משמעת עצמית — בין התמדה לנוקשות

אייל דוד: [20:55] זה נורא מתחבר ל"למה" שאת מתארת — וגם לבית של הסגפנות: בסוף אם עשית את זה כדוגמת קיצון, זה לוקח אותנו... כי כששמעתי אותך, דיברת בעצם על רפלקציה כל הזמן — יש לזה שם, יש פורמולה?

רפלקציה ככלי פרקטי: זמן, אנרגיה ומערכות יחסים

גלי בלוך לירן: [21:20] יש פורמולה, אבל היא לא רק במילים גבוהות — היא מאוד פרקטית. אז לצד התודעה ולצד המשמעת העצמית והתקשורת, יש גם פרקטיקה: אתם רוצים לצאת עכשיו להקים עסק, סטארט-אפ — הדברים דומים. בואו נשב, נחשוב מה הנכסים שלנו, מה ה"למה" שלנו והתשוקה, איך עסקית הדבר יכול לעבוד ואיזה ערך אני נותן בעולם. יש מיליון מודלים לזה — מודל של עבודה, איקיגאיי, תיאוריות שונות — אבל אז צריך לשבת עם לפטופ, לפתוח אקסל או גוגל שיטס, או לדבר עם צ'אט, ולהתחיל להניח את ה-building blocks: אלה המוצרים שלי, אלה השירותים שלי, זו ההרצאה שאני רוצה לעשות, זה הספר. איך אני מתמחרת את זה? מי הלקוחות? מה הפרודקט-מרקט-פיט? כשיצאתי לעצמאות, עוד לפני שהעברתי הרצאה אחת, היה לי ויז'ן בראש — פתחתי אקסל עם נושאים, איזו תמונה עולה לי מסיפור החיים שלי, מה המסר שאני רוצה לתת. זה היה בערך שלוש שנים לפני ההרצאה הראשונה שלי, אבל זו הייתה עבודה יצירתית שהזינה אותי ברעיונות שאחר כך היו הבסיס לספר ולפודקאסט. גם אם אתה רוצה להקים עסק רגיל — חנות ברחוב, נדל"ן, לא משנה — תתחיל לחשוב: מה אני הולך לעשות, מי הולך לקנות, מה הצעת הערך, כמה ישלמו, מי מהאנשים הקרובים לי יכול לעזור לי להתניע. כשיצאתי לעצמאות, גייסתי את כל הקשרים שהיו לי מ-15 השנים שהייתי שכירה. ואני מאמינה שפרויקטי צעד הם משהו מדהים — אנחנו צריכים לנהל "קריירת פורטפוליו". אחרי שסיימתי להיות שכירה אמרתי: אף אחד לא יפטר אותי יותר, אף אחד לא ימשוך לי את השטח מתחת לרגליים. היום, בשוק העבודה, עם ה-AI שמקצץ תפקידים ועם שינויים ביחסי משקיעים-יזמים, יש הזדמנות: לשאול מה פורטפוליו אני יכולה לייצר לעצמי — אולי ייעוץ, הרצאות, ספר, שירותים אונליין, אפילו מותג בגדים אם זה התשוקה שלי, או כישרון מוזיקלי.

אייל דוד: [24:28] וואו, אוקיי, למדתי עלייך הרבה — וגם סקרן אותי מה שאמרת, "אף אחד לא יפטר אותי יותר", כנראה שזה מתחבר ל"למה" נוסף שלך, אפשר לגעת בזה. אבל יש כאן תרגיל שאפשר לקחת ממה שאני שומע: דיברת על רפלקציה שלוקחת זמן, כי אתה צריך להביט על סיטואציות מהצד. אז תרגיל אפשרי: פעם בשבוע, להתחיל לפרוט מה אני לא אוהב לעשות, להציב גבולות. יכול להיות שאני מקליט את הפודקאסט הזה והגזמתי איתו — אני אשים לב לזה אם אעשה רפלקציה כזאת, אולי אתחיל לזהות במה אני טוב. זה משהו שאת ממליצה עליו? זה אולי גם מה שאת עשית?

גלי בלוך לירן: [25:16] אני אעלה את השאלה שלך לרמה, ואתן דוגמאות איך אפשר לעשות את זה — אני מנסה לחלוב פה טיפים מהספר. אז קודם כל, מה זה רפלקציה? זה שיקוף, התבוננות, הסתכלות מלמעלה על אירועי חיים שקרו לנו. אני מיישמת את זה בכמה דוגמאות שנים: רפלקציה על ניהול הזמן — בסוף היום אני מסתכלת, אני קוראת לזה "פתיחת יום וסגירת יום" — זה עוזר לי לפרפורמנס גבוה. אני מסתכלת שתי דקות בערב, מה הדברים שלא הספקתי לעשות היום, ושואלת את עצמי: זה עדיין חשוב, אני עדיין רוצה לקדם את זה? אם כן — זה מקבל יעד בקלנדר להמשך השבוע. אם לא — שיחררתי את זה מהחיים. זו בעצם כמו מטריצת אייזנהאואר לתעדוף זמן. רפלקציה של ניהול אנרגיה: אני מסיימת פגישה — עם לקוח, משקיע, או מרואיין בפודקאסט — ושואלת את עצמי שאלה פשוטה: זה מילא אותי באנרגיה? בא לי עוד מהאינטראקציה הזאת? זו אחת השאלות הכי מדהימות שיש — עם השנים למדתי להקשיב לזה, ומי שהתשובה עליו כן, זה סמן לאיפה אני רוצה להעמיק, ואיפה שלא — החיים קצרים ויקרים, אני רוצה להיות במקומות שמזינים אותי באנרגיה חיובית. דוגמה נוספת, במערכות יחסים: היה סשן, היה ריב או ישיבת פרודקט — סוג אחר של רפלקציה הוא בסוף השיח לשאול: איך כל אחד מרגיש, מה אתם לוקחים מזה, או להעביר משוב לעובד ולשאול אותו: יש משהו שאתה רוצה להגיד לי, איך אתה יוצא מפה? כל השאלות האלה הן שאלות רפלקטיביות שמאפשרות לנו לצמוח — יש אנשים שחושבים שביקורת זה דבר לא טוב, אבל מבחינתי זה לגדול, לצמוח ולהשתפר כל החיים. ביום שזה יפסיק — אין לי מה לעשות כאן. אם אתה צריך לזוז ממקום של ביקורת שמשתקת אותנו למקום של growth mindset — זה מדהים. אז רפלקציה זה כלי, בתקשורת עם אנשים, מולנו, מול הזמן שלנו, מול האנרגיה שלנו. תשאל את הילדים שלך, זה המקום הכי מדהים לרפלקציה — יש לי שלושה בנים עם אינטליגנציה רגשית גבוהה, אני כבר לא צריכה להגיד להם, הם אומרים לי. חזרתי לא מזמן משלושה שבועות באוסטרליה, כי הרגשתי שאני עוד שנייה בשחיקה מטורפת וצריכה הפסקה — הקשבתי לעצמי, עשיתי את זה. חזרתי מלאת אנרגיה, והם אמרו לי: "אמא, צ'ילי, עוד שנייה, כאילו חזרת" — יכולתי להגיד "איזה חצופים", אבל זה בעצם שיקוף: תנשמי, תהיי קשובה, תחייכי, זו זכות שהילדים שלך יודעים להגיד לך את הדברים האלה ושאת מקשיבה. זו רפלקציה — היא קורית כל היום אם נלמד להקשיב.

התמודדות עם כישלון — מטריצת פנימי/חיצוני

אייל דוד: [28:49] זהו, המילה שחיפשת זה דיוק, זה הכל בסוף מוביל אותנו לדיוק. אני, בצעדי הלאה, מתקדם — דיברנו גם על פרויקטי צעד, וזה סופר מעניין, אני כן רוצה שנחזור לזה, פורטפוליו של מוצרים, גם אני מאוד מאמין בזה. אני כן רוצה שנייה — דיברת בעצם על עניין של פידבק, ויש פה עניין של אגו, ואיך מתמודדים עם זה, אבל זה קצת לקח אותי בראש להתמודדות עם כישלון, שאנחנו יכולים לקשור את זה רגע — כישלון שממנו אמורים לצמוח, אבל יש התמודדות שצריך לעשות, וזה תמיד נורא קשה. רפלקציה זה כלי מהולל, לדעתי, כדי להתמודד עם כישלון, כי זה עוזר לצמוח. אבל קחי אותנו לספר שלך — איפה זה בא לידי ביטוי? איך זה עולה בשיחות עם יזמים שעכשיו, וואלה, הם ב-lowest of lows? איך מתמודדים עם זה?

גלי בלוך לירן: [29:24] שאלה נהדרת. דיברנו על זה הרבה בסשן הבוקר. אחת הדרכים הכי טובות: מישהו שואל אותך משהו — תחזיר לו בשאלה, זה כבר מזמין רפלקציה ומודעות. אז אני אחזיר לך שאלה: מה זה כישלון? הרבה מתחיל בעצם בשאלת השאלה, ובהגדרה שאנחנו נותנים לה — כמו, מה זו הצלחה. יכול להיות שעבורי כישלון זה לא מה שעבורך כישלון, אז בואו נדייק ונבין את הדברים. עכשיו, משפט שאולי שמעת ממני, אני ממש מאמינה בו: מבחינתי, אין דבר כזה כישלון — יש רק צמיחה ולמידה. זה המיינדסט שלי בחיים, ואני מחזקת אותו כל הזמן: אני רק במקום של ללמוד מתוך הדברים שקורים לי. עכשיו, אם יש אנשים שהם נורא פרפקציוניסטים או נורא ביקורתיים — יש אפשרות שאם הדברים לא קורים בדיוק כמו שאנחנו רוצים, נחווה את זה ככישלון. אז יש כמה הבחנות שחשוב לעשות, שיכולות להיות מאוד אפקטיביות. פעם אחת — בואו נשאל: האם זה כישלון רגעי או מתמשך? נכשלת כל הזמן במתמטיקה — זה משהו אחד. נכשלת פעם אחת במבחן — אוקיי, קורה, בואו נתקדם. אז זה כישלון חד־פעמי או מתמשך? הדבר השני שחשוב לשאול: האם זה כישלון פנימי או חיצוני? לדוגמה: הייתי צריכה להעביר הרצאה, ולא באתי מוכנה, ולא ידעתי בכלל מה קורה — זה כישלון פנימי שלי. כישלון חיצוני: אני עולה לשיחת לקוחות, ועלתה שם שאלה שלא הייתי מוכנה לה, ותמיד מתוך תפיסת אחריות זה בסוף עלי — יכולתי לבוא מוכנה — אבל בכוונה אני מנתקת את זה: זה משהו חיצוני שלא לגמרי קשור אליי, נכניס אותו פנימה. עכשיו: אם זה כישלון פנימי ומתמשך — יש בעיה, צריך לעבוד על זה. אם זה כישלון פנימי וחד־פעמי — בקטנה, נתקדם מהאירוע. אם זה כישלון חיצוני ומתמשך — גם, נזוז מהאירוע. אם זה כישלון חיצוני וחד־פעמי — אז אוקיי, קרה, next, לא להתעקש. אז אני חושבת שכל פעם שקורה משהו, בואו ננתח את הלמידה: מה קרה, האם יש לי יכולת להשפיע על זה — כי כשאנחנו לוקחים אחריות, הצד השני הנהדר הוא שגם יש לנו יכולת לשנות את זה, לעשות פעולה פרואקטיבית שיכולה להביא לתוצאה שונה. זו הלמידה: לעשות דיברייפינג לעצמנו — פעולה, תוצאה, תחקור, הבנה, מה האפשרויות שיש לנו עכשיו, מה הבחירה שלנו איך לעבור הלאה. זה מעגל התחקור שאנחנו יכולים לעשות על כל דבר — לוקח מתורת התחקיר הצבאית — ולעזור לנו לנוע בתוך הכישלון ומתוכו והלאה. Having said that, אני לא רוצה להפחית מהעוצמה שלפעמים אנחנו חווים: מאה משקיעים אמרו לי לא, ואני מרגישה נפגעת. ילד חזר הביתה עם עשרה נכשלים בתעודה והוא מרגיש רע. בואו נכיר שיש רגע כישלון שבאותו רגע אני חווה אותו ככישלון — ועל זה אני רוצה להגיד: הכל בסדר, קורה. בואו ניתן מקום לרגש הזה, בואו נשתהה רגע — תחושות שליליות הן חלק מהחיים: אכזבה, תחושת "לא הצלחתי", "אולי מישהו יותר טוב" — זה טבעי, אני לא רוצה לומר שזה לא קיים. השאלה בעיניי היא כמה אנחנו יודעים לצאת משם, אילו פעולות אקטיביות אנחנו יודעים לעשות כדי לעזור לעצמנו לצאת מהמקום הזה. אז קרה משהו לא טוב בסטארט-אפ, או הילד שלך התמודד עם משהו קשה שהוא חווה ככישלון — תן לזה מקום, הכר בזה, אפילו תשיים את זה, תן לאנשים סביבנו כלים איך לגשת לזה. אבל מחר, בוקר יום חדש — אילו הזדמנויות יש לנו עכשיו, איך אנחנו יכולים לגשת אליהן? אגב, אנשים עם סגנונות תקשורת וניהול עצמי שונים — אני יכולה לגשת לדברים באותו רגע כי אני כבר מאוד בתוך העבודה הפנימית, אבל יש אנשים שצריכים זמן, וזה בסדר — נותנים להם את הזמן, בין אם זה עובד או ילד. מחר יום חדש, הכל בסדר. אז כישלון הוא חלק מהחיים, כישלון הוא מסע הלמידה שלנו והוא הצמיחה שלנו. ובעיניי השאלה המעניינת יותר היא לא מה הכישלון, אלא מה עושים עם הכישלון — איך אנחנו הופכים אותו למנוע הצמיחה.

אייל דוד: [34:44] כן, ואני אקח את זה לדוגמה שנתת, כי נראה לי שהרבה יזמים עכשיו חווים אותה: שוק ההשקעות משתנה מאוד ונהיה קשה, במיוחד לסוג חברות מסוימות, ושומעים את זה כל הזמן. אז דיברנו על ה"למה" שאמור לתת דלק להתמודד עם הכישלון הזה — שהוא בעצם גם פנימי וגם חיצוני, וכנראה גם מתמשך. אז מה עושים?

כישלון בעולם היזמות וההשקעות

גלי בלוך לירן: [35:21] אני שואלת מה הכישלון הזה מזמין אותנו להסתכל עליו, ואתן כמה דוגמאות. אני מלווה גם יזמים מאוד צעירים מבחינת שלב — early stage, וגם כאלה בוגרים בצמיחה לפני הנפקות ואחרי הנפקות. יזם שנורא לחוץ כלכלית וכבר חצי שנה מנסה, ולא מתקדם — אחת השאלות שנשאל: הגדרתי לעצמי חצי שנה או שנה לנסות, אבל אין לי עם מה לשלם שכר דירה, או נולד לי תינוק — בואו נשאל את השאלות בספקטרום רחב יותר. יכול להיות שהתשובה תהיה: אני מכיר בזה שזה כרגע לא מתקדם לכיוון שאני רוצה, מה הבחירה שלי — כי יש לנו בחירה אקטיבית בכל סיטואציה כדי לצאת ממנה הלאה — ויכול להיות שהוא יחליט שהוא לא יכול להישאר במיזם, או שהוא צריך לפתוח עוד ערוץ. ויכול להיות שכישלון של מנכ"ל שמוביל חברת SaaS גדולה, עם כל ה"SaaS apocalypse" שיש בכותרות בזמן האחרון — השאלה שם: אוקיי, זה מה שקורה, אילו צעדים נדרשים מאיתנו לעשות? זה לא ממש שונה מכמו שפתאום הגיע קוביד ששינה את כל העולם — אילו צעדים נדרשים מאיתנו כמנכ"לים כעת? התשובות יהיו שונות, אבל השאלות דומות: מה נדרש מאיתנו כעת — אולי לצמצם כוח עבודה, אולי להתחיל לייצר אג'נדה טכנולוגית שתהיה רלוונטית בעוד חמש שנים, אולי לייצר פורטפוליו של מוצרים, אולי להקים "צבא" של סוכני AI שיתמקדו בלקוחות. אין תשובה אחת, אבל זה מזמין אותנו לשאול שאלות עמוקות. אגב, היום בדיוק הכותרת באחד העיתונים הייתה: אולי השאלה שלנו היא — אולי אני כבר לא מתאים לתפקיד, אולי אני לא האדם הנכון להוביל את החברה באתגרים הטכנולוגיים הנוכחיים? זו שאלה עם ענווה מדהימה, ממקום של תפיסת אחריות גבוהה מאוד — אולי אני מבין שמה שנכון עכשיו לחברה זה לידר אחר, ואני אשאר כפאונדר ובעל מניות, אבל אני מבין שכדי שהיא תמשיך להצליח, צריך משהו קצת שונה. אז אפשר לבחור לשים משקפיים דקדנטיות יותר — "נתקעתי, יש קיר בלתי חדיר, נגמר העולם" — זו תפיסה קורבנית ולא מקדמת, ובסוף העולם ממשיך. לא יעזור אם תישאר בתוך המקום הזה יום או יומיים — קום על הרגליים ותחשוב איך אתה פרואקטיבי ואסרטיבי, עם high agency להתמודד עם זה. ואם אתה כבר מראש עם המיינדסט הזה — להכיר בזה שיש הרבה שינויים, שהם רק הולכים להיות יותר משמעותיים, ואין לנו מושג לאן — אבל לחזק חוסן פנימי שאומר: אני קשובה לעצמי, אני יכולה, אני resourceful, I'll manage, ומה שיבוא אני אתמודד איתו. זה לא בהכרח נותן ודאות, אבל זה נותן מיקוד שליטה פנימי ואמונה בעצמנו שנתמודד עם מה שיבוא. וזה חשוב גם למה שאנחנו רוצים להעביר לילדים שלנו ולדורות הצעירים שנכנסים למעגל העבודה.

תפקיד מנהל המוצר המשתנה

אייל דוד: [39:48] וואו, רציתי לדבר על ילדים אבל נסגור את זה — בנקודה הראשונה זו סגירה מבחינתי: דיברת איך אנחנו יכולים לקחת את זה ולצמוח ממנו, ולהמציא את עצמנו. חשבתי תוך כדי שמי שמגיע להאזין לפודקאסט הזה, מנהלי מוצר באופן כללי, יש להם כבר את ה-connecting the dots, את המסלול העסקי והג'נרליסטי שהם עשו — ואם אתם הולכים להקים עסק, אתם באמת הקהל המתאים והראשוני, ויש כאן הזדמנויות, אז אתם במקום יחסית טוב. אבל בא לי להגיד לך על "פינצ'ה": גם תפקיד מנהל המוצר היום משתנה דרמטית. אם קודם מנהל המוצר היה ה-hub שמחבר בין ביזנס לדרישות הלקוח ול-R&D, פתאום נדרשות דרישות טכניות הרבה יותר גבוהות — לא כל מנהל המוצר יש לו את הסקיל-סט הזה. אני רואה חברים שהם מנהלי מוצר מדהימים בחברות מדהימות, ופתאום זה לא רק שאין להם את הסקיל-סט — הם גם לא רוצים להתעסק בזה, לא מעניין אותם לנהל "צבא" של סוכני AI.

גלי בלוך לירן: [41:06] לגמרי, וכולנו מתמודדים עם זה — אני לקחתי את זה למקום אחר, כמו שדיברנו: פתאום למלא מודל כמו Lean Canvas לצרכים שלך, לענות על שאלות שבאמת מצמיחות עסק, להיות יצירתיים. בסוף אני רוצה להאמין שמי שמאזין לפודקאסט הזה מגיע עם הכלים האלה בטולבוקס, כי הוא החליט להשקיע בעצמו, אז הוא ישחיז את היכולות. אז הם כבר יחסית בטוחים יותר בהסתכלות העסקית שלהם, אבל העבודה צריכה כל הזמן להמשיך במקום המנטלי-תודעתי, כי גם כשאתה מאוד עורייני ביזנס, אתה עדיין תיתקע בהמון קירות. אז השאלה איך תעשה את זה — תחפור מתחת, תלך הצידה, תקפוץ מעל, תחכה — התשובה היא: אני צריך להכיר את עצמי ולזהות הזדמנויות. ואני רוצה לעשות דאבל-קליק על עוד משהו שרציתי לקשור: דיברת קודם על פורטפוליו ופרויקטי צעד — אחת הדרכים היא להתחיל להקים משהו מהצעד.

פורטפוליו של עשייה ופרויקטי צד

אייל דוד: [42:12] תספרי קצת מה את עושה, איזה פרויקטי צעד את עושה היום? דיברת על הספר, סקרן איך זה נולד.

גלי בלוך לירן: [42:28] אז נקרא לזה, במרכאות, ה"די-ג'וב" שלי — קצת דאונגרייד לקרוא לזה כך, כי אני מתה על זה: אני מלווה חברות סטארט-אפ, יזמים, קרנות, מייעצת בהיבטים המנטליים ובהיבטים של הצמיחה, מגשרת בין קו-פאונדרים — זה הבסיס, מזה אני משלמת משכנתה ומאכילה את הילדים, ברמה הכי פשוטה. אבל הספר, שאני מאוד גאה בו — זה פרויקט צעד של ארבע שנים שבא לצד הכל, תוך כדי קוביד, תוך כדי שלושה ילדים קטנים (אחד ממש קטן אז), תוך כדי מלא לקוחות. זה פרויקט צעד שאני גאה בו ומתה עליו. הפודקאסט, אפשר לקרוא לו פרויקט צעד גם, הוא מאוד משמעותי לי — הוא תופס גם דווקא מהחיים שלי ומהזמן שלי, אבל הוא עוד פרויקט צעד. אני פחות אוהבת לקרוא לזה "פרויקטי צד" — אני יותר אוהבת "פורטפוליו של עשייה": אם נצליח להסתכל על עצמנו כמו שכל אחד מייצר סוג של מיני-אקוסיסטם, ש-one thing leads to another ו-one thing nurtures the other — זה פיצוח מאוד יפה. אצלי יש את הייעוץ, אני מלמדת באוניברסיטה, יש לי את הפודקאסט, יש לי ספר, אני מרצה לארגונים בארץ ובעולם ולקרנות ואקסלרטורים, אני עושה off-sites וסדנאות, וכל דבר מזין את השני. וחשוב לי להגיד: אני אדם מאוד מודע, דואג ל-longevity ולבריאות שלי, מקצה זמן לתזונה, לספורט — אני מאמינה שלפני שאתה מסביר לאחרים, אתה עושה בעצמך, you need to do as you preach, וזה חלק מהלוז שלי. כי אני לא חושבת שכשכירה הייתי יכולה לייצר לעצמי את פורטפוליו העשייה הזה — שגם מלא תשוקה ועשייה משמעותית, גם עושה כסף, גם מאפשר לי להיות אמא, גם גמישות, גם ספורט או SUP או יוגה, וגם ליצור, וגם לפתח מיזמים נוספים שבאים אליי מהיזמים שלי. אז עבורי זו הקונסטלציה הנכונה — אבל אני עובדת עליה הרבה וקשה כדי לגרום לה לקרות. אל תיקח את זה — תשאל את עצמך מה מתוך מה שאני אומרת יכול להתאים לך, מתוך המקום של הדיוק העצמי, ההיכרות שלך עם עצמך, הערכים שלך, הקונסטלציה המשפחתית שבה אתה קיים — מה נכון לך, מה מדויק לך, ושם תנסה לבנות. אין דרך אחת, זו הדרך של גלי, שלי היום, בזמן הזה — אולי עוד כמה שנים היא תהיה אחרת, ובעבר היא בטוח הייתה אחרת. אבל אם יש משהו שהייתי רוצה להעניק למי שמקשיב לנו, זה המסר הזה של tuning in — להקשיב לעצמנו. אנחנו חיים בעולם שמנסה לרצות או להשיג — מה אתה רוצה להשיג, מה זו ההישגיות הזאת? אני אדם מאוד הישגי ותחרותי, אני לא באה להגיד "תשארו במערה" — ממש לא. אבל שזה יהיה מדויק לכם, לא כמו החבר, לא כמו היזם, לא כמו האח או האחות — מה נכון עבורכם. כי בסוף, בחיים האלה שאין לנו מושג כמה זמן יש לנו — איך אנחנו רוצים לעבור אותם, איזו השפעה אנחנו רוצים, איזה ערך אנחנו רוצים לתת, ואיך אנחנו רוצים להרגיש. אלה שאלות שמנחות אותי ועוזרות לי לדייק את העשייה שלי. יכול להיות שיושב לצידי בן אדם סופר פרגמטי, סופר משימתי, סופר קפיטליסטי, צעיר מאוד בלי משפחה עדיין — שום דבר מזה לא נאמר בשיפוט, זה מי שהוא, ועבורו כרגע מתאימים דברים אחרים. שים את הדברים האלה במערכת ההפעלה שלך, ותתאים את האלגוריתם לפי מה שנכון לך בעת הזו. זה חוזר להכיר את עצמנו.

הכרות עצמית ודיוק — מה באמת נכון לך?

אייל דוד: [46:47] מעולה. דבר נוסף שמעניין: בשביל לרוץ מהר ולעשות דברים, אולי כי זו הפעם הראשונה, אולי להוסיף קו-פאונדר — זה דבר שיכול להאיץ, אבל גם ללמד עליכם אם זה מסתדר. יש כאן דאבל-דאון משמעותי שאפשר לעשות.

גלי בלוך לירן: [47:11] זה כמה פרקים שלמים בספר, לא נספיק בחמש דקות, ויש גם בקורס הדיגיטלי הרבה — אבל אקח את זה למשהו קטן: הסביבה שנמצאת סביבנו חשובה מאוד — קו-פאונדרים, משקיעים, חברים, מנטורים, פיירים, עובדים. מי ה-A-players שלנו? כמה פירגון יש, כמה נתינה, כמה הסתכלות מקדמת וחיובית, כמה נעים לנו, כמה קשיבות ויכולת להחזיק דברים ביחד, כמה תחושת אחריות משותפת. אלה שאלות נכונות לקו-פאונדרים, לשותפים, ולבילדר שרוצה להביא מישהו אחד שיעזור לו. יש לי הרבה מה להגיד על התאמת קו-פאונדרים, אפשר לקרוא בספר ובקורס, אבל העיקר להיות בקשיבות. אני אעלה את זה לרמה גבוהה יותר — למערכות היחסים בחיינו בכלל. אני שואלת אותך: מה מערכת היחסים הכי חשובה שיש לך בחיים? [אייל: המשפחה שלי, אשתי...] לא, זה כללי מדי — מה המערכת יחסים הכי חשובה שיש לך? [אייל: תגידי לי שהיא מצמיחה] נכון — אבל הכל מתחיל משם, בדיוק כמו שאני שואלת את הילדים שלי: את מי אתם הכי אוהבים בעולם? הקטן אומר "את אמא?" — לא, את מי אתם הכי אוהבים בעולם? "את עצמי" — כי הכל מתחיל משם, מה-self-love, מהקבלה העצמית, ומתוך מקום טוב, לא נרקיסיסטי. ואז, אם אנחנו בטוב יותר, נבחר שלאנשים סביבנו יהיה טוב יותר, נכיר את עצמנו יותר, נדע לבחור קו-פאונדרים טובים יותר, נדע להיות טובים יותר לבני/בנות הזוג ולילדים שלנו. השיחה על מי האנשים שמקיפים אותנו היא מאוד משמעותית — ואני אגיד עוד משהו, גם בעידן המכונות שאנחנו רק בקצה קצה הקרחון שלו: בסוף, הקשר האנושי — ואחת המגפות הגדולות של החיים שלנו היום זה מגפת הבדידות. בני נוער מאז קוביד שסיימו תיכון לא עם בני זוג אלא במחשב בבית, אנשים שפחות באים למשרד כי עובדים בהיברידי אז יש פחות אינטראקציה, זוגות בגילאי 40-50 שלא מחזיקים את מה שקורה בבית עם כל השנים האחרונות בישראל — קוביד, מלחמה — ומתכנסים בתוך עצמם. וגם בגילאים בוגרים יותר. זו שיחה שלמה בפני עצמה, אבל הסיבה שהעליתי אותה: גם בעידן המכונות, הן לא פותרות הכל — הן מייעלות, אפקטיביות, נותנות ערך מטורף, אפשר אפילו "להתייעץ פסיכולוגית" עם מכונות, אבל זה עד משהו מסוים. הקשר האנושי, המגע, האמפתיה, החיוך, ההנהון, ההחזקה, לחוות רגע ביחד — אלה דברים שהם פה ושלנו, זה הבידול האנושי, וזה הדבר הכי יפה שיש, ואני מקווה שזה לא ישתנה. איך את הדבר הזה, שהוא הבסיס למערכות יחסים, משמרים בתוך העסקים והסטארט-אפים שלנו ומחוצה להם — זו הנקודה.

קו-פאונדרים, סביבה והקשר האנושי

מגפת הבדידות בעידן ה-AI

סיכום

אייל דוד: [51:09] טוב, גלי, איזה כיף שבאת. לפני שניפרד — אם רוצים לשמוע עלייך עוד, ליצור קשר, איך עושים את זה?

גלי בלוך לירן: [51:18] יש לי אתר, מאוד יפה, שיש בו הכול — הפודקאסט, הספר, הקורס הדיגיטלי, הרצאות. הכל שם, galiblochliran.com. ואפשר למצוא אותי ברשתות, אנחנו עושים עבודה יפה בעיקר בלינקדאין. ואני, אולי משפצים קצת, אבל אני כל כך מחוברת לספר ולקורס שבא בעקבותיו, כי אני מרגישה שאלה תובנות שלא כתובות בשום מקום באופן הזה — ושכל מי שרוצה לבנות משהו, סטארט-אפ או עסק אחר, או לקנות נדל"ן, איזושהי פעולה יזמית — יש שם כלים שעבורי היו משני חיים, הם מסע החיים שאני עוברת, שאף פעם לא נגמר. אני מזמינה אתכם לקרוא את הספר או לרכוש את הקורס, ואין לי ספק שתקבלו ממנו הרבה ערך.

אייל דוד: [52:30] מעולה, ואם אתם רוצים גדילה, זו השקעה לא גדולה, אז בהצלחה.

גלי בלוך לירן: [52:34] ההשקעה הכי גדולה היא בעצמנו.

אייל דוד: [52:37] ממש. גלי, וגם לשים לב להזדמנויות — הנה, ככה אנחנו הכרנו, נכון? זה חלק מזה. את רוצה לספר איך הכרנו? איך זה התחיל?

גלי בלוך לירן: [52:44] אולי עדיף שלא, אבל זה קרה ממש ככה — אני קלטתי פרק, ופתאום אייל בא ודפק לי על זה, ואמר "מה זה", וצריכה כבר לסיים, זו השעה שלי. ואני הייתי חביבה ונחמדה, כי ידעתי שהוא טעה, אבל בחרתי לא להגיב לא נעים — למה שאני אגיב לא נעים? ואחר כך הוא קלט שהוא טעה לרגע, וגם הרגיש קצת רע ולא נעים, אבל זה יצר חיוך, שיחה ואינטראקציה — ובמקרה, כמה חודשים או שנה אחר כך, הגענו לפה לפודקאסט. ובסוף אלה החיים — חיבור הנקודות, סיפור הסיפורים, והגישה שאיתה אנחנו מגיעים לכל סיטואציה. וזה בזמן אמת — אנחנו צריכים לבחור בכל נקודת זמן עם איזו גישה אנחנו מגיבים לדברים שקורים לנו. יש לנו בחירה מלאה על זה. זה הקשר האנושי.

אייל דוד: [53:29] מעולה, גלי, איזה כיף שבאת, יאללה, ביי בינתיים, תודה רבה.

גלי בלוך לירן: [53:31] תודה רבה.