תמלול: פשרות הן הסטנדרטים של מחר | ברנרדו בלחוביץ׳ (קפה גן סיפור)

היכרות עם ברנרדו וקפה גן סיפור

אייל דוד: [00:00] ברנרדו איזה כיף שהגעת מה העניינים בסדר גמור אני רציתי להציג אותך ואני אתן לך תציג את עצמך אני אציג את עצמי אז אני ברנרדו ברנרדו בלכוביץ'

ברנרדו בלחוביץ׳: [00:10] בן 50 אבא לאריאל שמחר חוגג בר מצווה עלמה ומטאו נשוי ליריקה וכולנו ביחד יש לנו את טומי. בין היתר אני הבעלים של קבוצת קפה גן סיפור ומסעדת סילו ואנחנו ממש לאחרונה פתחנו נקודה מרהיבה ויפהפייה אם כבר בוא נעשה פרסומת בפארק רעננה ופנינו לגני יהושע בתל אביב ובשנה הבאה ביבנה.

אייל דוד: [00:44] אז מזל טוב קודם כל גם על הסניף גם גם על הבר מצווה. תודה. כדורסל אתה גם צריך לדבר על זה לא? בטח זה קודם כל אני כבר אחרי אימון בוקר.

ברנרדו בלחוביץ׳: [00:54] אני מאמן לנפש, קבוצת ילדים לאומית בהפועל חולון, כיף חיים, תרפיה יוצאת מן הכלל, ממליץ לכולם באטרף של היום-יום לקחת איזשהו תחביב ולהפוך אותו למסלול מקביל לחיים שלנו. זה נותן אתנחתה למוח, למרות שזה לא ממש אתנחתה למוח זה מין פאוזה מהמחשבות היומיומיות למחשבות אחרות לדאגות אחרות, לטקטיקות אחרות לאסטרטגיות אחרות לעצב לשמחה.

כדורסל, אימון ילדים ומה זה נותן לעסקים

אייל דוד: [01:37] ומשהו שעשית גם בעצם בתקופות שהיית צריך לדחוף בכל הכוח כי לא היה לך זמן בעצם להכניס את זה לחיים? חבל שלא.

ברנרדו בלחוביץ׳: [01:44] חבל שלא, כי זה מפרה אותך, זה עוזר לך בעסקים אחרי זה, זה עוזר לך בקור רוח כשאתה בא לחשוב, זה מכניס אותך לפרופורציות, וכמובן כמו כל ספורטאי אין משהו שמדמה או חלופה יותר טובה לניצחון או למשחק טוב של הקבוצה שלי, זה פשוט תחושה כזאת שאני לא בטוח שבעסקים אני יכול לקבל אותה במינון ובזיקוק הזה,

אייל דוד: [02:19] וזה הכוח של הספורט, זה מה שיפה בכדורסל. אתה גם עושה את זה שנים, כי דיברתי על זה עם חברה ומסתבר שהיא הכירה אותך גם מחולון, אז אני יודע שאתה עושה את זה שנים, כמה זמן כבר? קודם כל עשיתי את זה בכל צעירותי כתלמיד תיכון,

ברנרדו בלחוביץ׳: [02:34] עכשיו אני עושה את זה כבר 4-5 שנים. מה, שיחקת והכל? שיחקתי וגם אימנתי בתור תיכוניסט, אימנתי ילדים אז, אבל הפער גילים היה מאוד מאוד קטן יחסית. היום אני מאמן ילדים שההבדל ביני לבינם בגיל הוא 37 שנים, זה מטורף. אני גם מאמן קצת אחר, לא רק בגיל, גם במראה וגם בשפה שאני מדבר איתם. אני מאוד רחוק מהם בגיל. עכשיו זה נהדר וזה גם אתגר. אגב, אני גם רחוק מההורים שלהם, כי אני מניח שאני גדול, מבוגר יותר מרוב ההורים אצלי בקבוצה. מה זה אומר שפה אחרת? סליחה? דיברת שאתה מדבר איתם בשפה אחרת. כן, תשמע, לא תמיד אני מבין את הניואנסים הקטנים שלהם, ואני מניח שלא תמיד הם מבינים את הניואנסים הקטנים שלי. אבל זאת השנה השנייה שאני מאמן פה את הקבוצה, אז אנחנו כבר מכירים כל אחד את השיגיונות של השני. מה אתה אוהב לאמן? הכל מתכנון האימון, דרך הפרפרים בבטן לפני משחקים, דרך לראות את ההתקדמות, דרך התחרותיות, וכל ההכנה, ההכנה, תשמע, אני מנטור של 15 חבר'ה, עשרה חודשים בעונה, זה יום-יום להיות, קודם כל יום-יום אימון, ויום-יום להיות זמין אליהם, יום-יום יש המון בעיות, המון אתגרים, המון אפס אנד דאונס, עצב, שמחה, רוגז, רוגז, זה פשוט, אני בסוף, בסוף, אתה יודע, אם, כדי לשים לך את השורה התחתונה, אני מנסה לתת להם צידה לדרך, כלים שהם יוכלו להתמודד בבגרות שלהם, הקרובה, הרחוקה, בצורה יותר טובה, ואני מניח שבסוף התהליך הזה של השנתיים שאני עובר איתם, יהיו להם כלים להתמודד גם כאנשי עסקים, גם כחיילים, גם כתיכוניסטים, גם כאנשי משפחה, גם כקרייריסטים, גם כקולגות,

אייל דוד: [04:47] גם כאולי שחקנים מקצועניים, אתה יודע, כלים כאלה. מה השיעור המרכזי או השיעורים המרכזיים שאתה מנסה להעביר להם?

״לא מעגלים פינות״, השיעור המרכזי

ברנרדו בלחוביץ׳: [04:55] קודם כל לא מעגלים פינות, זה מאוד מאוד חשוב, לא מעגלים פינות, אין אינסטנט, אני אנטי אינסטנט, אני לא מאמין בזה, יחידות אימון של הקבוצה שלי הן יחידות אימון הכי ארוכות במועדון, הם מטעונים פר יחידת אימון יותר מעינו הרעל, אנחנו לוקחים את זה עד הקצה במקצוענות, בהכנה למשחקים, בהכנה לאימונים, כולל מחנות אימונים, אבל בעיקר, בעיקר, לא לעגל פינות ושאיפה למצוינות, אבל הלכה למעשה, לא בסיסמאות כמו שאוהבים את זה, מתקנים ומסדרים קטנה כגדולה.

אייל דוד: [05:41] אני עדיין לא יודע איך אתה עושה את זה ברמה כזאת יחד עם הזו. לא בקור שאני יודע. תגיד מה התכונות הכי חזקות אצלך בעיניך?

ברנרדו בלחוביץ׳: [05:52] אני לא מעגל פינות. תשמע אני בן אדם מאוד ביקורתי מאוד קשה עם המשפחה שלי עם העובדים שלי עם השותפים שלי עם השחקנים שלי אבל קודם עם הספקים שלי אבל קודם כל אני בן אדם קשה לעצמי. אולי בגלל מה שעברתי אולי. אני קודם כל ביקורתי לעצמי, קודם כל אני דורש מעצמי לפני שאני מעז לבקש ממישהו אחר. מה שעברת אתה מתכוון כל המסע, פיצה מטר, ההורים, כאילו מה אתה מתכוון? כן, ההורים, המסע, הילדות, כל מסע החיים שלי אני לא מעולם לא עשיתי על עצמי הנחות, גם לא התקרבנתי ולא, אתה יודע, לא לקחתי את עצמי כמקדם, מקדם הנחה. מסוימת. אני דורש מעצמי יותר ממה שאני דורש מאחרים אבל אני דורש מעצמי המון. אני מנסה לקיים ולא סתם, אתה יודע, מהפה החוצה אבל בסוף אני דורש מעצמי ואחרי זה אני דורש מאחרים. מה, מה, איך זה נראה? אני ממש סקרן. נגיד עכשיו... היום שלי מתחיל ב-6:30 בבוקר לרוב והוא לא נגמר עד 01:00. מה אתה עושה? קח אותי. אני קודם כל 50% מהתפקיד שלי זה רס"ר. אני בסוף רס"ר. בואו, אני מסתובב בין המסעדות שלנו ובודק שהכול תקין והכול עומד ונותן פרספקטיבה מבחוץ ומראה שלא תמיד רואים אותה כשנמצאים בג'ונגל. ואני מנסה בגדול, מנסה לקבל את החוויה שהלקוח שלנו והאורח שלנו מקבל אצלנו, ולראות אם אנחנו נותנים לו את החוויה שאנחנו שואפים אליה ואת ה-value for money שאנחנו שואפים אליו. ואני בעיקר עובד כדי שהוא יקבל את מה שמגיע לו, את התמורה הכי טובה, התמורה הכי טובה בשירות, התמורה הכי טובה בסאונד,

היום־יום של ברנרדו כ״רס״ר״ של חוויית לקוח

אייל דוד: [07:59] התמורה הכי טובה בניקיון, התמורה הכי טובה באדיבות, וכמובן התמורה הכי טובה בצלחת. זה בעצם החוויה הטובה אנחנו ניגע בזה אבל בעצם אני מנסה באמת לא לפרמל אבל טיפה להבין יותר בעצם מה זה אומר שאתה מציב לעצמך גבולות מאוד חזקים ואתה נצמד אליהם בעצם איך זה נראה שאתה לא מעגל פינות?

למה פשרות הופכות לסטנדרטים של מחר

ברנרדו בלחוביץ׳: [08:19] תראה אני יש לי המון המון מגרעות אחת הגדולות מביניהן שאין לי שטח אפור. כלומר יש לי שחור ולבן וזה לטוב וזה גם לרע וזה אולי בעיקר לרע. אני לא מאמין בפשרות אני חושב שפשרות זה סטנדרטים של מחר אז אני מאוד מאוד חרד מפשרות אני מאוד חרד לאשר פשרות ואני מאוד חרד להתפשר בעצמי אני לא מכיר פשרות שלקחתי לאחרונה או בכלל זה צריך להיות משהו מאוד מאוד מאוד מאוד קיצוני שאני אתפשר על משהו מפה זה מתחיל. איך זה היה נראה כשהתחלת את קפה גן סיפור? תראה, בוא אני אגיד לך, במערכות גדולות של 800 עובדים, והמון המון מנהלים, ושדרה ניהולית, למרות שאנחנו שדרה ניהולית מאוד קטנה, אנחנו ארבעה אנשים בשדרה ניהולית. בסוף, כשיש לך 800 עובדים, כולם, אני אומר משהו שאולי יישמע לא יפה, אבל בסוף, אנשים רוצים לקחת אותך למטה, אבל לא בגלל שהם רוצים לקחת אותך למטה במודע, ואומרים, לא, לא, אנחנו רוצים שהוא ייכשל. הם רוצים לקחת אותך למטה כי הם רוצים להקל על עצמם, כי הם רוצים להקל על המערכת. יכול להיות, אגב, שיש בזה שכל גם, שזה עושה שכל, מה שהם... אבל הם רוצים לקחת אותך למטה, להקליל, לפשט, ורוב האנשים הם כאלה. כלומר, רוב האנשים רוצים את הקל, את הפשוט. ואני מאוד מאוד מפחד, במשיכות האלה למטה. בואו נזרום עם שירות בינוני ונהפוך אותו לשיטה. כן? אנחנו בכוונה נותנים שירות בינוני, אין כזה דבר. בעיניי אין כזה דבר. או בכוונה השירותים הם... או בכוונה השירות הוא מרושל, או בכוונה המנה נראית על הצלחת מרושלת. אני לא מקבל את זה. לא מקבל את זה כשיטה ולא מקבל את זה, אחרי זה זה הופך להיות גם DNA. זה הדבר הכי ישראלי שיש. אה... אני... תשמע... אולי חוץ מחיל האוויר? לא, חיל האוויר זה... אני אומר... קודש הקודשים. אה... יש, יש, בעולמות מסוימים, יש דברים נהדרים שהם בעיניי מרושלים, אבל הם נראים נהדר. הם מרושלים, אני תמיד אומר, הם מרושלים אבל מתוסרטים. והם נראים נהדר. אני לא רוצה לציין שמות, כי אתה יודע,

אייל דוד: [10:57] אבל יש דברים נהדרים, והם נהדרים, יש קסם ברישול שלהם. אבל אני לא שם, אני לא שם. תגיד, וכשהתחלת, אני שנייה הולך דווקא לאזור של קפה גן סיפור כשהתחלת. התחלת את זה עם שותפים, לבד, איך זה היה נראה? קפה גן סיפור התחלתי עם שותפים. וכשהתחלת אותו, זה אתה בעצם, אתם נגד העולם. איך לא עיגלת פינות שם כשזה התחיל?

ברנרדו בלחוביץ׳: [11:19] כי עוד אין 800 עובדים, עוד אין... דרך אגב, ההצלחה של קפה גן סיפור זה שאני חושב שבינינו לבין המתחרים היה פער ענקי. הלכנו הכי גבוה שיכול להיות. אני נורא רוצה לשמוע על זה. שמע, אתה יודע, בסוף אתה מגיע לשוק רווי במדינה שיש בה הכל, והכל, המון מהכל. זו מדינה, מאז הם היינו 7-8 מיליון איש לפני 15 שנה, 7 מיליון איש, 8 מיליון איש, עם 300 רשתות, וחלק מהרשתות עם מעל 100 נקודות. זה כאילו, קח מדינה תואמת בארצות הברית עם אותו מספר מיליוני אנשים כמו ישראל דהיום של היום, אין כאלה מספרים. אין כאלה מספרים בכמות הקניונים, אין כאלה מספרים בכמות הרשתות, ואין כאלה מספרים בכמות בתי הקפה. אז בסוף, כשאתה רוצה לחפש איזה קיר ולנעוץ פה את זה, את הנעץ, למצוא את החור, שאתה יכול קצת לבדל את עצמך, אתה צריך, אתה יודע, הבידול הוא מאוד חשוב, כי אם לא, אתה עוד אחד. אז נכנסים אליך ושואלים את עצמם, למה אותו סלט קיסר מאותו דבר שראיתי כבר 100 פעם, למה לאכול פה? מה גם שהמקומות שלנו הם destination. 100% מהמקומות שלנו זה אנשים מתניעים את האוטו ונוסעים אלינו במיוחד. אין ווקינג, אין טראפיק, אף אחד ביום ראשון, יום ראשון ב-10 בבוקר לא מטייל בפארק בישראל בשמש הקופחת. אין כזה דבר. אנחנו ה-Destination, אנחנו האמא של ה-Destination, אפילו במקרה, אתה לא טועה ומגיע אלינו, אפילו לא בטעות. נוסעים אלינו במיוחד, ה-value for money חייב להיות מאוד מאוד גבוה, והתמורה חייבת להיות מצוינת,

בידול בשוק רווי: איך לא להיות ״עוד אחד״

אייל דוד: [13:06] וגם הדיוק בקונספט. טוב, פה קפצת על הפיצו"ח שעשית, אני שנייה רוצה, רק למה, למה, זאת הדוגמה של ארצות הברית, וזה, למה, למה שם יש פחות, בוא נקרא לזה פר מטר רבוע רשתות, כי מה, יש שם יותר קניות של עסקים, שפה עדיין לא היה באותה תקופה?

ברנרדו בלחוביץ׳: [13:24] למה יש שם פחות? אני לא, אני, תשמע, אני לא חושב שבארצות הברית יש בה פחות. אני חושב שישראל היא מבודלת מכל השאר. פה יש משהו שזה פשוט לא ייאמן. אני לא חושב שארצות הברית מתנהגת אחרת מהעולם המערבי. אני חושב שישראל היא מאוד מאוד מנופחת בכל דבר, הולכים פה עד הסוף. עכשיו, זה לטוב ולרע, כן? יש צדדים טובים ויש דברים לא טובים, אבל בעיקר אני חושב שישראלי, ב-DNA שלו, הוא יזם והוא מוביל וקשה לו להיות זכיין. ויש איזה פרדוקס בין להיות ישראלי ולהיות זכיין, כי הישראלי הוא לא זכיין טוב. הוא לא זכיין טוב, לכן אין לי זכיינים. אין לי זכיינים. אני לא רשת מזכה. אני עושה עסקים עם העובדים שלי שהופכים להיות שותפים שלי. ואני לא רשת מזכה במובן הקלאסי של המילה, אני לא מוכר זכיונות. כי אני לא מאמין בישראלים שהם זכיינים. זה משהו שלמדת מפיצה מטר, אם אני זוכר נכון. נכון, אבל גם שם היו לי זכיינים, אבל גם שם היה המודל של עובדים שהפכו להיות שותפים. ברוב המקרים העובדים שם הפכו להיות שותפים גם בפיצה מטר. היו שם בעיות אחרות, ולמדתי מהטעויות שלי. אבל אני לא מאמין בישראלי שהוא יזם בנשמתו והוא יודע יותר טוב ממך אחרי חצי שנה בוודאות, ובמקרה הרע הוא יודע יותר טוב ממך אחרי חודשיים. וזה התכוונת גם כשמושכים אותך למטה, נכון? כל אחד הוא... הם לא עושים את זה כי הם מושכים אותך למטה, הם פשוט יודעים יותר טוב ממך. והם לא מבינים שיש מאחורי הקונספט DNA, והם לא מבינים שמר כהן שנכנס בדימונה ובחדרה ובאשדוד למשהו שהוא פגש בגבעתיים הוא צריך להרגיש שהוא נמצא באותו DNA והוא מרגיש בטוח, הוא הולך לקבל את אותה איכות. לא מבינים שכל תזוזה ב-DNA היא משפיעה על הלקוח ומכניסה אותו לאיזה ערעור, איפה אני נמצא, האם זה מה שאני זוכר? ואם לא אז הסחורה תהיה לא טובה ובאמת לא טעים לי, כאילו הוא כבר, הוא לא טעם אבל הוא כבר מבין לא טעים לי. יש מאחורי זכיינות, יש כבוד ל-Manual, יש כבוד ל-DNA, יש כבוד למי שהקים את הרשת ואני בארץ, הכבוד הזה הוא לא עובר, הוא לא עובר, הוא לא עובר ואנחנו יותר עם של יזמים וזה, ואגב עושים את זה נהדר, ענף המסעדות בישראל רמה מאוד גבוהה, מאוד גבוהה. קפץ גם מאוד ב-20 שנה. עזוב, לפני עשר שנים הייתי נוסע ללונדון לקבל השראה, היום בישראל אפשר לקבל השראה גם בפריפריה אגב, יש ענף מאוד יצירתי, מאוד איכותי, יש פה איכויות. איזה עסקים ראית בפריפריה לאחרונה ששווה לשים עליהם את האצבע? יש לי בכל עיר, אתה יודע, את מה שאני אוהב לאכול, מה שאני אוהב ליטוב, בכל עיר. בכל עיר, מכיוון שאני מסתובב כל הזמן עם המסעדות שלי, אז יש המון קולגות שאני אוהב את העבודה שהם עושים, אני אוהב את האיכות שהם מגישים, אני אוהב את הרעיון, יש גם כאלה שאני לא אוהב את האוכל לדוגמה, אבל אני כן אוהב את הקונספט ואת העיצוב ואת השטיקים הקטנים.

למה הוא לא מאמין בזכיינות קלאסית בישראל

אייל דוד: [16:52] אוהב את הרישול אפילו אמרת. אוהב את הרישול. תגיד, אז אני דווקא רוצה לקחת אותך להתחלה של קפה גן סיפור, בסדר? קודם כל, איך שמרת על חוסן כדי להתחיל את כל הדבר הזה?

ברנרדו בלחוביץ׳: [17:09] כשאתה מתחיל בקטן, זה לא בעיה לשמור על חוסן. אנחנו מדלגים פה על זה שכאילו אתה רגע טאבולה ראסה על הדבר הזה. לא, לא, אני הבאתי, אבל הבאתי את השותפים שהם היו הפיננסיירים של הנקודה הראשונה. אגב, הנקודה הראשונה הייתה בלי יומרות, כן? מי חשב שיהיו 12 נקודות? אה, זה לא היה עד? מה הכנסת לזה? נקודה אחת, ואפילו אני יכול להגיד לך שלא הייתי רוצה אפילו לשמוע נקודות, ולשמוע על שכפולים, כאילו היה לי איזה אנטי. אגב, קדמה לזה החלטה שלי שאני עוזב את הענף, אבל היקום משך אותי. מה זה אומר? מה זה משך אותך? אחרי הנפילה של פיצה מטר שלחתי מאות קורות חיים לכל תחום שיכול להיות שהוא לא מזון. והכישלון היה לי פה על הצוואר, אז נפנפו אותי. תמיד זוכרים לך את הדבר האחרון שעשית. אני לא הצלחתי לצאת מהענף, אני שנים רציתי לעוף מהענף ורציתי לעשות משהו אחר ולמדתי. כן, מה רצית? מה למדת? למדתי שמאות, למדתי נדל"ן, למדתי זה, למדתי זה, למדתי זה, לא הצלחתי לברוח מהמעגל הזה. ובסוף הגיע זה שיצא לי ללכת לראות איזה מכרז שנכשל פעמיים ואף אחד לא ניגש אליו בחולון. זה היה הפארק שאני הייתי משחק עם הילדים הקטנים שלי ממש באותה תקופה, ואמרתי יאללה בוא נלך לרוץ. אבל סניפים, רשת, זכיינים, לא, אני לא חוזר לזה. לא חוזר לזה, אבל תשמע, בבטן אני אוהב את זה, ואדרנלין, והייתי שבע שנים אחרי הנפילה שלי. זה דגדג לי, זה דגדג לי, אבל אתה יודע שיש לך, אולי, אולי יש לך עוד כדור אחד בקנה, אולי, וגם זה לא. אז לא ישנתי. ובן כמה היית? הייתי בן 35. 35, 36, כן, 35. כדור אחד בקנה, אתה מת מפחד, אתה חסר ביטחון, אתה מאוד מאוד חרד, אתה יודע, טעמת כבר את טעם הכישלון, ואתה לא רוצה לחזור לזה, אתה אפילו לא, אתה מפחד לחזור לזה, זה מבעית, זה פחד מבעית. ובכל זאת, זה מה שאני אוהב, זה מה שאני יודע לעשות, זה מה שאני עושה הכי טוב בעולם. ועוד פעם נזרקתי למים אחרי שבע שנים של הפסקה, הייתי שכיר. אה, אז כן מצאת עבודה, ומה היית שכיר? לא, הייתי שכיר בענף, כי לא היו לי אופציות אחרות, אבל ניסיתי להיפתח לדברים אחרים ולא הצלחתי, ובסוף חזרתי לזה. אגב, עם המון פחד, המון יראת כבוד, ואפילו אני זוכר ששלוש שנים ראשונות בכלל הייתי, זו הייתה עבודה שנייה שלי, קפה גן סיפור. זו הייתה עבודת ערב, אחרי עבודה שהביאה לי פרנסה, ובסופי שבוע הייתי עובד שם מלא. הייתי תופר 300 שעות בחודש, אבל כעבודה שנייה, לא כעבודה ראשונה. רק אחרי שלוש שנים עזבתי את העבודה שלי והתמסרתי לגמרי. למה? כי מה קרה? כי פחדתי, כי רצינו לראות שזה מצליח, כי רצינו לראות שאפשר, שזה יכול לשלם לי משכורת, כי... זה מה שאני מנסה להבין, כשאני אומר לך שזה היה ללא יומרות, זה היה ללא יומרות ב... זה היה בוא ננסה ומקסימום תהיה איזו הצלחה צנועה ויהיה לנו כיף ובעיקר אולי להחזיר את הביטחון שאבד. מה זה השותפים המדהימים האלה ש... מה זה? ממש, כן, כן. לא באמת? שותפים מדהימים, שותפים מדהימים, ואחד השותפים הוא זה שהיה בפועל בשטח ועבד וגם קיבל משכורת, אסף, וזה היה בלי יומרות. אני לא חושב שבכלל חלמנו על עוד נקודה. זה בכלל לא היה שם, זה לא היה שם, וגם המקום, בהשקעה שלו היה מאוד צנוע. כאילו, אני מדבר איתך על הנקודה הראשונה, לפני 15 שנה השקענו 20% ממה שאנחנו משקיעים היום בנקודה. כי מה? מה השתנה? קודם כל השתנו מחירי התשומות. נכון. אז אתה יודע, גם בזה יש דרך, אבל ללא קשר, קנינו הכל יד שנייה, וקנינו, ובלי חדרי קירור, ובלי מיזוג מטורף, ובלי סאונד, הכל בצנעה, צנעה, צנעה. אז איך מייצרים חוויה אם הכל בצנוע? מייצרים חוויה, מייצרים חוויה. החוויה לא קורית בגלל ניקור העיניים, או בגלל ה... יש קסם, וגם בפשוט יש קסם, וגם בצנוע יש קסם, וגם בזול יש קסם. צריך פשוט לחשוף את הקסם הזה.

החזרה לענף אחרי הכישלון של פיצה מטר

אייל דוד: [21:55] אתה בגיל שלושים ושש, אז יש כבר ילדים בבית? חמש, חמש, סליחה. ואז היו שניים. ואז בעצם שלוש שנים ככה שאתה מתקלט בעצם?

ברנרדו בלחוביץ׳: [22:04] כן, הילדים שלי נולדו לאבא שלא בבית, שהוא מסעדן, ואם אני מסתובב בעשר בלילה, אז הם שואלים אותי אם הכל בסדר, כאילו, הם לא, הם רגילים, גם אשתי רגילה, הכירה אותי בתקופת פיצה מטר. הילדים שלי רגילים, נולדו לזה, שני הגדולים גם עובדים בזה. וואלה, סליחה. הוא בתור חייל שעכשיו הוא חייל משוחרר והיא בדרך לצבא, למכינה, והיא גם עובדת והם נולדו לזה, הם מבינים בזה, הם אוכלים, יודעים לאכול, ילדים גרגרנים, ומבינים בשירות, ומבינים בעבודה קשה.

אייל דוד: [22:42] טוב, גם שומעים מהבית את מה שהיה לפני, אז יש להם גם את ה... הם גם רואים את ההשקעה, שהיה בסופי שבוע, לילות, חגים.

ברנרדו בלחוביץ׳: [22:49] מה הכי מעסיק אותך היום? מה עכשיו מעסיק אותי היום? קודם כל, הילדים שלי, זה, אתה יודע, זה בסוף הדבר הכי חשוב שיצרתי, וכמו שסבתא שלי אמרה, ילדים קטנים זה צרות קטנות, ילדים גדולים זה צרות גדולות. תרגמת לנו, כן? כן, אני יכול להגיד את זה גם באידיש, אבל בגדול, אתה יודע, הילדים זה הכי מעסיק, אבל בשוטף, הם באמת ילדים טובים, וקפה גן סיפור, אתה יודע, אנחנו בפיתוח, בגדילה ובצמיחה, עם שיתופי פעולה, ונכנסים לערים חדשות, ותל אביב בפתח מאוד מאוד מעסיקה אותי, כי זאת עיר, זה אתגר, גם לעשות את ההתאמות לעיר כמו תל אביב.

אייל דוד: [23:47] ו... אולי תספר על זה טיפה יותר, ואולי גם אחרי זה ניגע ב... מה המדד שאתה הכי מסתכל עליו, אבל איזה התאמות עושים לתל אביב?

איך בוחרים פארק לקפה גן סיפור

ברנרדו בלחוביץ׳: [23:59] אולי תספר טיפה על העסק, כאילו איך זה בנוי יחידה? קפה גן סיפור נמצא בפארקים היפים בישראל. אנחנו למעשה, אתה יודע, אני בוחר את המיקומים שלי לא על פי טבלאות של רמות סוציו-אקונומיות וכל מיני כאלה. בעיקר, אם אני מתאהב בפארק. ואם אני מתאהב בפארק, הדרך מאוד קלה להגיע לקפה גן סיפור, אבל הפארק צריך להיות שובה לב. צריך להיות מיוחד, הוא צריך להיות מקורי, הוא צריך להיות יפהפה. אני סוגר עיניים ואני צריך לדמיין בו את קפה גן סיפור, ואם זה קורה, ואם יש לי פרפרים, ואם אני הייתי שמח לבלות בפארק כזה, אז זה יקרה. ויש המון פארקים בערים טובות וחשובות שלא עושים לי את זה, אז אין לי עניין לפתוח קפה גן סיפור במקום שאתה יודע, אין לי עניין כזה.

אייל דוד: [24:51] אבל הפארקים זה באמת מה שמייחד אותנו, זה מבדל אותנו מכל... לא, בוא נדבר על הפיצוח הזה, אנחנו דילגנו עליו רגע. אתה הגעת לחולון, אמרת שהתגלגלה ההזדמנות בעצם, אתה לא בחרת את הפארק, הוא הגיע אליך. נכון.

ברנרדו בלחוביץ׳: [25:09] בדיעבד זה פיצוח. לא אמרתי בוא נפתח קפה, בית קפה בפארק. עד אז, אגב, זה בעיקר היה בורקסים מופשרים בפארקים, שמישהו מחמם לך באיזה טוסטר. זה באמת, זה הגיע לפתחי, ואמרנו, אוקיי, בוא נעשה עסק. לא אמרנו בוא נעשה עסק בפארק, אלא זה הפוך. וגם הגינה, הנקודה הראשונה היא לא ממש פארק, זה גינה. אחרי זה הגיעו הפארקים, גן סאקר,

אייל דוד: [25:37] פארק רעננה, פארק הרצליה, אבל בחולון זה גינה, זה גינה. ויש פה גם פיצוח על פיצוח על פיצוח, כי אז חשבתי על זה שאין לכם וולט בכלל, כי אנשים באים אליכם, ואין לכם סיבוס, נכון? אני לא יודע.

למה אין משלוחים, סיבוס ותן ביס

ברנרדו בלחוביץ׳: [25:51] כן, זה פיצוח, זה עניין של עירוב של טעם אישי עם כלכליות. ותשמע, אני לא אוהב משלוחים, לא אוהב משלוחים אליי הביתה גם. אני חושב שאוכל לא מגיע טוב הביתה במשלוח, מ-95% מבתי העסק של אוכל בעולם. אני חושב שאליי הביתה יכול להגיע סושי, אבל כל השאר, אני לא אוהב אוכל במשלוח. אני לא חושב שזה כיף לאכול ממשלוח. צר לי. ולכן אני מסרב לעשות משלוחים ללקוחות שלי.

אייל דוד: [26:34] מסרב לקחת כסף על אוכל שאני לא אזמין אליי הביתה ממישהו אחר. כי גם זה מוריד את הרמה, אני מבין, אבל גם כהכנה לפרק, אני נכנסתי לאיזו קבוצת מסעדנים בפייסבוק לראות על מה מתלוננים, אז וולט היה הדבר הראשון שמתלוננים עליו,

ברנרדו בלחוביץ׳: [26:49] לדעתי זה פיצוח משמעותי. תראה, אני, כל המחלות של המסעדנים, של כל הגופים האלה שבינם לבין הלקוח, ביני לבין הלקוח, אני נמנע מהם, אני קורא לזה מחלות. וולט הוא אחד מהם, אבל גם סיבוס, גם תן ביס, גם עסקית, גם ארוחות בוקר עם שתי שתייה וממלא קוקוטים, כל ה-happy hour, אני חייב, וזה גם לא, אגב, זה לא מקטע גרידי שאני רוצה לעשות יותר כסף. זה לגמרי מקטע שאני רוצה לתת את התמורה הכי טובה שאני יכול לתת ללקוח, והלקוח בסוף מבין שאם מישהו אוכל ממני בדרך, זה פוגע בו, זה פוגע בו באיכות האוכל, זה פוגע בו באיכות השירות, זה פוגע בו באיכות החוויה, זה פוגע בו באיכות המזון, לא יודע, מישהו צריך לממן את זה. אם אני נותן לוולט 20 ומשהו אחוז, שאני אגב בספק אם המסעדנים מרוויחים את מה שהם נותנים לוולט, שמע, זה יבוא על חשבון מה שאני נותן ללקוח, מה חשבתם? אני בכל רגע נתון בקפה גן סיפור יש שני אחראי משמרת בפלור, יש שני זוגות עיניים ששומרים ומפקחים, לפעמים זה לא מספיק אבל לפחות יש שניים ולא אחד, יש איזו עלות, סאונד טוב יש איזו עלות, מקום שמושקע 7-8 מיליון שקל ונראה וואו ונכון ונעים בו, יש איזו עלות כדי לתת חומר גלם הכי טוב שאני יכול לתת או הכי טוב שאני מכיר ולהשקיע במטבח ולהשקיע בטבחים, אני צריך לתת חומר גלם, זה עולה לי כסף, שאם אני נותן לכל מיני כאלה בדרך אז זה בא על חשבון השני. אז בוא נסתכל רגע על הפיצוח, אבל יש פה פיצוח, אבל הוא לא הגיע משם, הוא הגיע מזה שרק בעניין הוולט אני אומר, שאני חושב שלא כיף לי להזמין אוכל הביתה אז אני גם לא רוצה לשלוח.

אייל דוד: [28:37] מעולה זה המשך המשפט שלי, אבל זו החוויה האישית שלי. שהפיצוח האמיתי פה היה בעצם סביב המשפחות כמו שאמרת שהן מגיעות בעצם לפארקים נכון? שוב אני מנסה להבין כי כאילו הגעתם לפארק ואז אחרי שכבר העסק הזה היה מוקם בגינה קראת לזה אז הבנתם שיש פה אירוע של פארקים איך בעצם תכללתם? לא, לא, לא,

ברנרדו בלחוביץ׳: [28:56] האקסיומה הייתה שיש פה לוקיישן בפארק עכשיו בואו נעשה בואו נבנה קונספט. אני זוכר את עצמי לילות רבים, יושב בארבע בבוקר בחדר של הבן שלי על המחשב ורואה איך אני יכול לפצח את זה. זאת באמת, אנחנו באמת מסעדות משפחתיות, אבל אתה יודע, בהתחלה נורא פחדתי שנהיה מקוטלגים כמסעדה לילדים, כי יש לנו כיור נמוך לילד שרוצה לשטוף לעצמו את הידיים, כי אנחנו מדברים אליהם ורואים אותם וכולי וכולי, אבל בסוף בואו לא נשכח, בימי חול הילדים הם לקוחות שלנו שעתיים, מקסימום שלוש ביום. אנחנו עובדים משמונה בבוקר עד 12 בלילה. בסוף אנחנו פוגשים ילדים שעתיים-שלוש ביום. בבוקר הם לא נמצאים, בצהריים הם כמעט ולא נמצאים. אחרי הצהריים, בגלל שיש לנו מתקני שעשועים, הם באים, נהנים ואוכלים ארוחת ערב עם אמא או עם סבתא, ובלילה הם לא נמצאים. אז אתה יודע, זה פיצוח, זה נחמד וזה, אבל ברוב שעות הפעילות שלנו אנחנו לא מתקיימים כמסעדה משפחתית. יש לנו את השעתיים-שלוש בערב שאנחנו מתקיימים כמסעדה משפחתית ובסופי שבוע, בעיקר ביום שבת, אנחנו באמת מתנהלים כמו מסעדה משפחתית. אבל זו מסעדה משפחתית בכותרת והיא לא מתקיימת ביום בבוקר, ביום בצהריים ובלילה. יכול להיות שזה שער הכניסה שלכם? יכול להיות, יכול להיות שזה מה שחשף אותנו,

אייל דוד: [30:26] ואחרי זה כבר המגוון והמנעד של הלקוחות שלנו והסוג של הלקוחות שלנו גדל. כן, יכול להיות. כן, אני גם כשהתכוננתי לפרק אז ראיתי שאיפשהו קראת לעצמך בונה פורמטים. בונה פורמטים? כן, כן, כן, זה הסוכן שלי מצא לי. באמת? כן. איזה סוכן? דווקא יש לי סוכן שמכין אותי לפרקים, הדף הזה נחמד כי אתה תודה רבה המהלך קלטתי את זה. אני בונה פורמטים, אני אוהב לבנות פורמטים.

ברנרדו בלחוביץ׳: [30:54] תראה, אני לא יודע אם אני בונה פורמטים, אני לא יודע אם אני הייתי קורא לעצמי בונה פורמטים, אבל בהחלט הייתי אומר שאני חושב שמסעדן אמיתי, אחד שבמקצוע הזה בגלל אהבה ליצירה, אנחנו אמנים לכל דבר. כלומר, אני רואה פה ציור על הקיר. אני, כל נקודה שאני יוצר זה בשבילי תמונה או פסל שיצרתי, ואני בטח שרוצה שכמה שיותר אנשים יראו את היצירה שיצרתי, ולהמשיך ליצירה הבאה, כי אני לא חי זה. אז בונה פורמטים, תראה, אני בניתי לא מעט פורמטים בחיי, אני לא קורא לעצמי בונה פורמטים, אני מסעדן. מסעדן, אני אוהב ליצור, ליצור, אבל לא בונה פורמטים.

פיצה מטר, פיצה במטר וחשיבה הפוכה

אייל דוד: [31:48] אני דווקא אהבתי את זה כשקראתי את זה, כי הקו המקשר שחשבתי עליו, גם כשחשבתי על פיצה מטר, גם השיחה הראשונה שהייתה לנו, שהזכרת לי את הצעקה בטלפון, של פיצה מטר, כן, והזכרת לי גם, ודיברנו גם בעצם על צורה של הפיצה שהייתה יצירתית. יש פה עניין של יצירתיות שאתה יודע לפצח פעם אחרי פעם, ככה זה נראה. גם לא הזכרת אצלו, גם שם יש כנראה איזה, נכון, מה איך אתה מצליח לייצר בתוך קופסה? אני ראיתי שאתה בעצם מייצר איזשהם גבולות, ככה אני שומע שתיארת בעצם, ואז אתה מתחיל ליצור שם. איך אתה עושה את זה? כאילו, מה עובד לך? נגיד, אם ניקח את... בוא ניקח את פיצה מטר.

ברנרדו בלחוביץ׳: [32:27] הלכתי בפיצה מטר, ופשוט מיפיתי את השוק וגיליתי תובנות קצת משעממות. בעצם אי אז, לפני 20 שנה, יותר, 25 שנה, היה שוק, שאגב, לא בטוח שהוא השתנה מי יודע מה היום, שבלוני ומשעמם, וכולם מגישים פיצה עגולה, וכולם עם אותן תוספות משעממות של זיתים ופטריות, וכולם משתמשים בצבעי איטליה לעיצוב המקום, לעיצוב הקרטונים ולעיצוב המדים. אותן שפות, כולם מוכרים את הפיצה לפי מידות של חולצות, מדיום, לארג', גם היום, לא ראיתי שום בידול, שום חשיבה מחוץ לקופסה, ופשוט הלכתי, וכל דבר עשיתי הפוך. עגול, מלבן, מידות חולצות, מידות של חולצה, אני אעשה מטר. צבעי איטליה, אני אלך על כתום, והלכתי פשוט הפוך. זה נשמע מאוד קל, כן? זה היה... אתה רואה, זה נורא קל, כן? בואו נחנה פה. אבל בסוף, אלה התובנות שהגעתי אליהן, ופשוט עשיתי הכל הפוך. אותו דבר עם בתי קפה, אותו דבר עם קפה גן סיפור. אז קח אותנו, קח אותנו לשם דווקא. תשמע, סלט לצד לחם. בכל מקום, לפני 20-15 שנה, סלט לצד לחם. אז אנחנו נגיש סלט על קוביות של לחם, ואז כל הרטבים של הסלט יתרכזו לקוביות למטה, ואתה אוכל קר וחם ביחד, ויש לך את הביס הזה של הפוקאצ'ה מתחת, שכבר ספגה את הרוטב של הסלט, ואתה אוכל הכל ביחד. דברים שונים. להסתכל, נותנים תפריט ילדים לילד קטן, והוא לא יודע לקרוא, אז מה זה עוזר שאתה נותן לו תפריט? אז חלק מנקדים, אבל הוא גם לא יודע מנוקד. אז צריך לאייר את זה. וכיור נמוך בגובה 60 סנטימטר, כדי שילד יוכל לשטוף לעצמו את הידיים. אלה דברים קטנים, אחרים. ולגלות שכולם מקדימים סגירה ב-10-11 בלילה. אז אנחנו לא נסגור לפני 24 בלילה, ויהיה אימא, גם אם מבול בחוץ, גם אם היה פיגוע, הוא אדם עם אין כלב. כן, זה שמעתי אותך. אז אנחנו עושים, אגב, בפיצה מטר עשיתי את הדבר. גיליתי שאחרי 11 אין משלוחים, אז אני בפיצה מטר, כל הנקודות שלנו היו משלוחים עד אחת בלילה. כי השעתיים האלה שאתה לבד, זה כאילו שאני אגיד לך, תשמע, יש יום בשבוע שאתה עובד בלי מתחרים.

אייל דוד: [35:00] וואו, אז אני כל יום אומר לך שיש לך שעתיים בלי מתחרים. תקשיב, הלכת מיפית את השוק בשני המקרים האלה, והסתכלת על אזורים שאחרים אולי היו מעלימים מהם עין, נכון? כי זה לא הכסף. כסף כנראה לא, ברובו לא זורם משם. איך ההסתכלות שלך? איך הצלחת עכשיו להסתכל באמת על הצורה של הפיצה, או לחילופין על הצורה של בוא נפתח עד מאוחר?

ברנרדו בלחוביץ׳: [35:22] שמע, אני אספר לך סיפור ואני נשם ירצית התשובה. ואני תמיד מספר את הסיפור הזה. בטוח יש אנשים שהאזינו לנו ושמעו את הסיפור הזה, כי אני מאוד אוהב אותו. יום אחד הגיע אליי סוכן של כרמל מזרחי, ואומר לי, יש לי פה ארגז של 12 בקבוקי יין לבישול. מתנה. תן לשף, שישחק עם זה. אני מסתובב, נותן לשף שלי, והוא אומר לי, תחזיר, תחזיר, אני לא רוצה. אני אומר לו, למה? הוא אומר לי, תשמע, המכונית שלו מלאה בארגזים כאלה. בשבועיים הקרובים כל הבישולים בעיר יטעמו אותו דבר. מה אני צריך את זה? אותו יין לבישול? ואני אקח לעצמי את היין לבישול. מה הוא לימד אותי, ג'ונתן, שהיה השף שלי אז, ג'ונתן גונזלס? הוא לימד אותי שבסוף אתה שואל אותי, איך עשית אחרת? איך סטיב ג'ובס? איך? תראה, תשמע, כולם לומדים במכללות ובאוניברסיטאות את אותו חומר, את אותו יין לבישול. הם מקבלים את אותו יין לבישול. הסוכן שלך, אני לא יודע אם התכוונת לסוכן וירטואלי או לא, בסוף ניזון מהדבר הזה. הוא ניזון מהדבר הזה ש-99% מהאנשים ניזונים מאותם מאמרים מאותו AI, מאותו דאטה שמופצת ומלומדת ברגע זה לשלושת אלפים סטודנטים באותו קורס בכל העולם כנראה. אז מה, יוצאים שלושת אלפים מוחות עם אותו היין לבישול ושותים את אותו דבר. מה הם יקיאו? את אותו דבר. עכשיו, מי שיקיא משהו אחר או יסרב איתם, איתם, כדי שיהיה לו, אתה יודע, קנה מידה להשוואה, ושיפתח את החיך, אבל בסוף אסור להשתמש בזה. תרקח לעצמך את היין לבישול. אם אתה רוקח לעצמך את היין לבישול אתה מגלה תובנות אחרות. ואז אתה יכול להיכנס לשווקים אדומים, כמו שעשית. נכון, נכון. זה מה שאתה אומר. אז אתה לא מפחד בעצם להיכנס לשווקים רוויים בכלל. אני קודם כל, זה דבר שאני הכי אוהב. ההברקות הקטנות האלה, והחשיבה מחוץ לקופסה, וה-5% הזה, שאתה הולך, כמו שהמון, אני לא גיליתי שום דבר, אבל בסוף זה נורא מבאס אותי לעשות את אותו דבר. גם כשאני אומר, וואו, עליתי על משהו, ואני רואה שמישהו עשה את זה כבר, זה נורא מבאס אותי. כאילו, היצירה המקורית הזאת היא באמת פסגת העולם כיוצר, וסתם לפתוח מקום כדי למכור את אותו סלט קיסר שאפשר למצוא, זה לא מעניין. אז אתה ממש מחפש בעצם את המקומות, זה מה שאתה אומר. כן, כן, כן.

״תרקח לעצמך את היין לבישול״

אייל דוד: [37:58] אוקיי, מגניב. טוב, בוא נחזור שנייה לתל אביב ועל ההתאמות, כי אנחנו צריכים לסגור את המעגל. לא יודע, תל אביב זה אתגר.

ברנרדו בלחוביץ׳: [38:06] קודם כל נמנעתי. במודע, לא במודע, או יקום. 20 שנה תל אביב לא היה על הפרק, אני... 20 שנה... אתה עושה אחרת מאחרים. כן, אבל 20 שנה אני לא נכנסתי לתל אביב, גם בגלל הכישלון האישי, גם בגלל שלא יצא, וגם בגלל שאולי פחדתי. והנה אני חוזר. אני חוזר, היה לי בשיא חמש-שש מסעדות בתל אביב. בשיא היה לי שש מסעדות בתל אביב. ארבע פיצה מטר, ג'ונתן גונזלס אחד וישראלה. היה לי שש מסעדות בתל אביב, וכשלתי שם. אז אני חוזר, וביראת כבוד מאוד גדולה, אני חושב שמה שאמרת על מסעדה משפחתית בתל אביב, זה משהו שמאוד מאוד מאוד חסר היום בתל אביב. מסעדה משפחתית. אני חושב שתל אביב השתנתה, היא לא תל אביב שהייתה לפני 20 שנה, ויש המון ילדים והמון זוגות נשואים והמון משפחות, וזה מקסים, ואין מספיק מסעדות משפחתיות. אחת מהן זה גרנד קפה בקרן אביב. היא בעיניי מסעדה משפחתית מדהימה, מדהימה, אבל אין מספיק ממנה, ואני חושב שאנחנו כן יכולים פה ללכת על הטיקט של המסעדה המשפחתית, וקפה גן סיפור תיתן חוויה משפחתית מצוינת. ובפארק, ובחנייה צמודה, ובלי פיח של אוטובוסים, עם ציוץ ציפורים, מול נחל הירקון, שקט, פסטורליה, להיות בתוך העיר, אבל עם פאס, כמו שאומרים בספרדית, עם שלווה, וגם אני אגיד לך שבכאוס התחבורתי שקורה בשנים האחרונות בתל אביב, ספורטק צפון זה אחת הנקודות שאתה בתל אביב, אתה לא בתל אביב, אתה ליד הכאוס, אבל אתה לא נכנס לכאוס. הבנתי עכשיו גם איפה הלוקיישן, אז אני מבין את עניין החנייה, זה כל מה שניקר לי. כן, כן. אוקיי, מול הכאוס, אני מבין מאוד.

החזרה לתל אביב והאתגר של גני יהושע

כסף, מספרים, גדילה ומה הוא למד מהכישלון

אייל דוד: [40:08] תגיד, אז נגעת בזה כזה, על הדרך, ואני סקרן, אז מה למדת על כסף עד עכשיו? קודם כל, למדתי לשלוט במספרים,

ברנרדו בלחוביץ׳: [40:17] למדתי להיכנס לעובי הקורה, מה שלא ידעתי אז. אם היו מרימים לי דגלים אדומים, זה היה עובר ממני והלאה. היום אני שולט במספרים, שולט במטריה, שולט בתמחור, שולט בכל הניירת ובכל הקרביים של העסק, וזה קורה גם בזכות הכישלון, גם בזכות הגיל, הבגרות שלי, ואני מבין שזה, אתה יודע, זה בסוף החולי הכי גדול, שאם אתה נופל בו, אז אין תקומה אחרי זה מבחינה עסקית. אז כסף הוא דבר מאוד חשוב, זה הבסיס להתגלגלות שלנו. גם זה הבסיס להעניק ללקוח שלנו את ה-value for money הכי טוב שאנחנו יכולים, כן, שיהיה ברור. אני לא מאמין בזול, ולא מאמין במבצעים, ולא מאמין בהטבות, כי בסוף זה פוגע בחוויה, או פוגע בתמורה. ולכן אני מאמין שהלקוח צריך לקבל את הדבר הכי טוב שאני יכול לתת לו, ותמורה מפתיעה אפילו, אבל אני חייב להרוויח בשביל זה. כמה זה משפיע על הגדילה שלכם, אם ככה? משפיע מאוד. אנחנו חוגגים 15, ואנחנו עם פחות מ... אנחנו עם 11 נקודות. אני בחצי מהזמן הזה, בפיצה מטר, הייתי עם 24 נקודות. בטח שמשפיע. משפיע, אבל אני לא עצוב בגלל זה, אני אפילו גאה בזה. ואני אגלה לך סוד, אנחנו ככל הנראה לא נהיה רשת גדולה. וככל הנראה לא נהיה אפילו רשת בינונית, ואין לי בעיה עם זה. גדולה אתה מדבר מבחינת לוקיישנים, לא מבחינת מחזורים. כן, כן, כן. מבחינת מחזורים אנחנו פי 3 או 4 בהשוואה למתחרים שלנו בענף. כלומר, הפדיונות שלנו גדולים, הנקודות שלנו גדולות. יש לנו 220 סיט בכל מסעדה. מסעדות גדולות עם טראפיק מאוד גדול, אבל אנחנו לא נגיע ל-30 נקודות. אני מעריך שאנחנו לא נגיע ל-30 נקודות. אני לא יודע כמה פארקים יש בארץ, אתה יודע. בכל עיר יש פארק. בכל עיר יש פארק, ואנחנו שנתיים לפני הבחירות לרשויות מקומיות, ואני יכול להגיד לך שאין ראש עיר שלא מתקשר. אין ראש עיר שלא מתקשר. תשמע, כולם רוצים להגיע לכמה סיום עם איזה פארק, עם איזה סרט אדום. להתהדר בקפה גן סיפור בפארק שלהם, זה שירות, תשמע, תראה, מעבר לשירות ומעבר לחוויה שאנחנו מעניקים בפארק, אפילו תופעות לוואי כמו שאנחנו מורידים ונדליזם, כי יש מבוגר בפארק ויש אנשים בלילה ויש, אתה יודע, יש תכונה ויש אור וזה, אז גם ונדליזם זו תופעת לוואי שיורדת כשאנחנו באים. בסוף אנחנו מעסיקים 70-80 חבר'ה מתוך העיר ונותנים עבודה לספקים ונותנים עבודה לאנשי מקצוע ומניעים את הכלכלה ומשלמים מיסים ומשלמים שכר דירה לעירייה, אז יש לנו גם, אתה יודע, מעבר לשירות לבאי הפארק ולתושבים.

אייל דוד: [43:18] לגמרי, תגיד, מה החלק הכי, קראנו לזה מכונה אולי בתחילת השיחה, אני קראתי לזה בראש, מה החלק הכי חשוב במכונה שנקראת קפה גן סיפור?

ברנרדו בלחוביץ׳: [43:27] תשוקה. אבל לא במכונה של קפה גן סיפור, בכל מכונה. בכל מכונה התשוקה, זה שאני קם בבוקר ואני לא מרגיש שאני הולך לעבוד, זה שאני עם פרפרים בבטן לפני סרוויס, זה שאני מתרגש מזה שמחר אני בפלואו ברעננה, או אני מתרגש לפתוח נקודה חדשה, או להציג את היצירה החדשה שלי, זה שאני מתרגש שאני עכשיו בונה את קפה גן סיפור בגני יהושע. התשוקה, התשוקה, התשוקה זה משהו ש... זה לא קשור לכסף, זה לא קשור למספרים, זה קשור לאתגר, לפרפרים האלה שמניעים אותך בעשייה. ואז המוח חושב ומפרה את עצמו, ויש לזה המון תופעות טובות, אבל בלי תשוקה... דיברת ככה על הכדורסל בתחילת השיחה שלך, נכון, נכון, נכון. שמת לב. תגיד לי, אז מה מניע אותך, מה באמת גורם לתשוקה הזאת?

תשוקה כמנוע של המכונה

אייל דוד: [44:27] כי אתה אומר שזה לא הגדילה, אנחנו לא נהיה רשת גדולה, אז מה כן? חוויית לקוח קצת דיברת, זה הדבר? זה, אתה יודע, כל התשובות נכונות,

ברנרדו בלחוביץ׳: [44:36] אבל קודם כל אני אוהב את מה שאני עושה. אני אוהב את מה שאני עושה, ואני לא בטוח שהמילה עבודה היא מה שאני עושה. אני אוהב את מה שאני עושה, אני מסעדן. אני לא, כל החרטוטים האלה יזם, אני מסעדן, הכי לואו-טק שיכול להיות, וגאה בזה. אני מסעדן, ואני אוהב את העבודה שלי, אני אוהב את העשייה שלי, אני אוהב את זה, והעבודה זה קודם כל הדבר שמניע, כן? אני אוהב את מה שאני עושה. אני אוהב לארח, אני אוהב ליצור, אז הכל מסתדר לי בזה, אדרנלין וכמות הדברים שאנחנו, תשמע, מסעדנים, אני לא יודע אם הם הרבה יודעים, אנחנו סוג של אקרובטים, כי מסעדן צריך להתעסק בכל כך הרבה תחומים, שאני לא מכיר הרבה מקצועות שמתעסקים במנעד כזה רחב של מקצועות, מתברואה, דרך פסיכולוגיה, דרך שיווק, דרך קולינריה. דיברת על החוויה במקום, המוזיקה הזאת, נכון? תשמע, אתה צריך להבין בכל כך הרבה תחומים, ואדרנלין והלחץ והמתח והשיתופי פעולה בין כל ה-25 חבר'ה שנמצאים כרגע באותה משמרת, זה משהו מדהים, אני לא מסוגל להיכנס למשרד ולשבת שם 8 שעות, אני אקפוץ מהחלון. תגיד לי, אני מנסה להבין איך אתה חשבת להיות שמאי או זה, אני לא רואה את זה קורה. אני גם מנסה להבין, אני לא יודע, אני כבר לא רדימה, באמת,

אייל דוד: [46:06] זה היה תסכול. כמה זמן באמת בתקופה ההיא לקח לך עד שהגעת לכל התובנות האלה שאתה אומר לי, עכשיו אני מסעדן, אני טוב בזה, אני... לא, מסעדן אני... ידעת את זה כל הזמן. מסעדן אני ידעתי כל הזמן, תשמע,

ברנרדו בלחוביץ׳: [46:17] אבל ניסיתי להרחיק את זה ממני, זה מה שלא הצלחתי. זה שאני טוב בזה, קודם כל לא תמיד ידעתי שאני טוב בזה, כן? זה לא ש... כשאתה נכשל, אתה נכשל והאורות כבים בתוך הגוף שלך, והביטחון העצמי יורד, ונכשלתי בגדול, ואני הפכתי בעיני עצמי לכישלון, אז... השכילו יום אחרי יום אחר, להוכיח בעצם, זה הדבר? זה להקל בצד אגודל, ואתה בונה לעצמך את הביטחון, ואני יכול להגיד לך שגם בנקודה השנייה של קפה גן סיפור, לא הייתי בטוח שאנחנו נצליח, או שאנחנו הצלחנו. זה לא שפתחנו את הראשונה או את השנייה, ואתה אומר, הצלחנו. וגם היום אני לא זוכר סיטואציה שאני יושב בכיסא ואני אומר, הצלחתי, הצלחנו. זה לא עובר שם. זה לא, אני גם לא, אני לא מכמת את העסקים שלי במשפט הזה. אני לא, אני לא מדבר ככה, אני גם לא חושב ככה. הצלחנו. לפעמים זה אפילו מפתיע אותי שמזכירים לי ברחוב איזו מנה, היער השחור, כאילו, כאילו, אני לא, אני אפילו לא מודע לזה. זה לא עובר שם. אני באמת אומר לך שאני כל הזמן מדמה את עצמי כאחד שמפסל, ומציג את הפסל שלו לראווה, הוא רוצה שכמה שיותר אנשים יראו את הפסל הזה, יתלהבו ממנו, וזה הכיף הכי גדול, אבל אני לא חושב שפסל אומר הצלחתי.

אייל דוד: [47:48] אז אולי טוב שבכדורסל יש באזר ונקודות, כן? אז כנראה שזה מה שחסר לי, יכול להיות. ותגיד, הנה, זו שאלה שעלתה אצלנו בקהילת הוואטסאפ, מה המדד שגורם ללקוח באמת לחזור? דיברת על אקרובטיקה, אז אולי שנייה תנסה לפרמל את זה.

עקביות: למה הכי קשה להיות כל הזמן תשע

ברנרדו בלחוביץ׳: [48:04] אם היינו יודעים, אנחנו המסעדנים, מה המדד, החיים שלנו היו נראים אחרת. וגם לא בטוח שהמדד היום זה המדד שהיה לפני עשר שנים, ויהיה בעוד עשר שנים. הוא גם מדד משתנה, אגב, כמו לוקיישן. אין לוקיישן לעד, אין מותגים לעד. שאלה, שאלת המיליון דולר. על מה אתה מסתכל כדי לפחות לאשש את זה? אני חושב שהחוויה היא מילה מאוד גדולה, אבל היא מאוד מתאימה כתשובה. אבל אני אגיד לך משהו. אני אפילו אענה לך באיזו שאלה, או בקושיה. אתה יודע מה, הדבר הכי קשה למסעדן לקיים, זה עקביות. כי גם אם אתה יודע לייצר חוויה, או יודע להגיש מנה מדהימה, מדהימה, או לייצר חוויה מדהימה, וטראפיק מדהים, וזה, העקביות, זה האתגר הכי גדול של מסעדן בעיניי, והדבר הזה שפעם אחת החוויה היא עשר ופעם היא שש, והעליות והירידות האלה, הסטיות האלה, זה הדבר הכי נורא אצלנו בענף, שאתה מקבל שש, ופעם עשר, ופעם שמונה, ופעם שבע, והקפיצות האלה הורסות עסקים. הכי קשה זה להיות כל הזמן תשע. מה זה אמרת? שכל הזמן זוכרים אותך לפי הפעם האחרונה. כל הזמן תשע. שים לב מה אני אומר לך, תשע, לא עשר, אבל כל הזמן תשע. והעקביות, זה משהו שלישראלים קשה מאוד לייצר, וקשה לייצר באופן אובייקטיבי גם. עקביות היא דבר מאוד מאוד חשוב. ואגב, אני חושב שזה בכל ענף, כן? העקביות, העקביות. אני מעיר על כובע לטבח גם אחרי שהוא עובד אצלי שבע שנים. העקביות. כמו נודניק. ולילדים שלי אני מעיר על אותם דברים מיום היוולדם. אותם דברים. אני לא מתעייף. ובזה אני מצטיין. אני יודע להעיר למישהו, גם אחרי שהוא עובד אצלי עשר שנים, וכאילו הוא כבר, אתה יודע, מאבות ה... ואני מעיר לו על אותם דברים שהערתי לו לפני עשר שנים. כי אני מאמין שאם אתה מעיר ראשון, שני, שלישי לעובד על משהו, וביום רביעי אתה לא מעיר לו, הוא חושב שביום רביעי לא צריך להקפיד על זה. ולכן אני כל הזמן, כל הזמן, כמו תוכי ובאמת כמו תקליט שבור אני מעיר ומעיר ומקפיד ומקפיד ומקפיד ומקפיד בתקווה שהשחקנים שלי זה יהפוך אצלם לאוטומטי, לאוטומציה ואז זה נכנס לשוונג של הרגל וגם לעובדים שלי וגם אני, ההרגל הוא מה שהופך אותנו לשלוט בעקביות הזאת, כי אם לא העקביות היא מאוד קשה, מאוד קשה.

אייל דוד: [51:00] כשאתה בונה מערכת עם DNA ועם הרגלים נכונים אז גם אלה שבאים חדשים הם מקבלים את ההרגלים כזה בעצם מה שמאפשר לך בעצם לייצר פלייבוק שבסוף עושה היגיון למישהו שאולי מגיע וניתן לשכפול ואז אתה אומר אני יכול להגדיל שאם יש לי פוטנציאל הגדלה אז אני גם יודע כמה הוא יעלה לי ונכון בעסקי מסעדנות זה מאוד קשה. אבל בעיקר אתה ממשיך וגברת כהן שזכרה אותך מירושלים ועכשיו היא מקבלת את החוויה ברעננה היא צריכה להרגיש שהיא באותו בית עם אותם הרגלים וזה מאוד קשה להטמיע וזה עוד פעם תקליט שבור ולחנך צוות אבל אתה כבר הולך עם צוות שמגדל צוות אבל יש DNA וההרגלים האלה. אתה יודע מה גרם לי לחשוב דומה אבל שונה. טוב כל זה היה נורא מעניין אבל הרי מה מאוד מתמיד ומייצר עקביות ואנחנו מכניסים אותו בכל מקום AI נכון? איפה אתה מכניס את זה בעסק?

איך AI נכנס למתכונים, צ׳קליסטים וניתוח פיננסי

ברנרדו בלחוביץ׳: [51:57] תראה אנחנו פיתחנו עכשיו השפית שלנו מיכל מוטיל פיתחה עכשיו מערכת של מתכונים בחמש שפות ב-AI שאפשר לפתוח את זה רק במסעדות שלנו זה per location והמתכונים שם הם לפי משקל שאתה רוצה לייצר ממש עם רובוט כזה לא? לא לא לא. אוקיי ועם תמונות ועם סרטון הכנה כי חלק מהאתגרים שלנו אפרופו עקביות ואחידות זה שבכל הנקודות זה יהיה אותו דבר. ואני מאוד נמנע מלקנות רטבים בחוץ ולהפוך טבחים לפותחי גלונים אני שונא את זה פותחי גלונים למיניהם כי בסוף החומר המשמר הזה הוא אתה מרגיש אותו. כן כן זה מחזיר אותי לתוכנית של גורדון רמזי שהייתה פעם נכון? אני אוהב לשמוע בבוקר את החיתוכים את הסירים שעולים על האש ואת הריח ששורפים בצל וירקות ואת התכונה הזאת שמבשלים ולא מטבח סטרילי שאף אחד לא מבשל וכולם פותחי גלונים ומחממים אוכל. אני לא אוהב את זה. אז היא לקחה את זה עד הסוף. בכף היד טבח מחזיק את המתכונים, מחזיק את הסרטון איך מכינים, מחזיק בשפה שהוא מדבר, איך עושים, וגם התאמות של משקלים לפי הצרכים של אותו מטבח. פיתוח מדהים. אנחנו בכלל לא עוברים לכל צ'קליסטים לצוות, צ'קליסטים לברמנים, צ'קליסטים לפלור, הכל ב-AI, ואנחנו לדעתי זה הולך לשנות את החיים שלנו. וואו זהו אני חושב על מלא אזורים שאצלכם מעניינים נגיד. אני יכול להגיד לך שאתמול סיימנו סשן של שלושה ימים אצל טיקו, טיקו פרנקו, רואה החשבון שלנו, שלמעשה בנה מערכת שזורקים לתוכה את כל הנתונים החשבונאיים של המסעדות, וה-AI נותן לך פילוחים וניתוחים של כל מה שאתה רק חושב. ואתה יודע, כי תמיד אומרים לך הלייבור גבוה, הפוד קוסט גבוה, אבל זה משפט מאוד מאוד גדול, והוא לא כלי עבודה. הוא לא כלי עבודה, כי אומרים לך, ההוצאה שלך גבוהה, אומרים לך, אתה בסופר? אבל תגיד לי, איפה בסופר? באיזה מסדרון? בתשע, שבע, שמונה? איפה אני בסופר מוציא יותר מדי כסף? או איפה אני זורק לפח סחורה? אז אנחנו מתחילים לפתח כל מיני טבלאות השוואה ומתודות של לימוד ועבודה, עם השוואות בין זוגות נקודות ונתונים פיננסיים, ולגלות דברים מדהימים. כן, ניתוח נתונים מדהים. איפה הזליגה בשעות עבודה בנקודה הספציפית הזאת? איפה לקוח עולה לי יותר כסף מבחינת שעות עבודה פר הכנסה לקופה? איפה יש לי ביטולים? איפה יש לי זליגות של קינוחים? איפה יש לי זליגות של שתייה? אנחנו מגלים המון המון דברים, וזה AI. וזה הרס"ר אוהב את זה. תגיד, ובעצם איך זה הגיע לכם? התחלתם כאילו לגעת בזה לבד? ניגשו אליכם? קודם כל זה הגיע לכולנו, זה עוטף אותנו מכל כיוון. והאנשים שלנו עשו קורסים, ואנחנו נעזרים באנשי מקצוע. ויש לי, אנחנו מטה מאוד רזה, אבל אנשים מאוד מוכשרים, ומגדילים ראש.

אייל דוד: [55:26] והעולם נמצא שם, תשמע. אין לי ספק, אני כבר חושב על עשרה דברים שאפשר לעשות אצלכם, אפילו מהמוזיקה. תגיד, אז דיברת על השחקנים, אני קצת נתקעתי על הצעירים. רק את הרעיון פה עם המוזיקה, חכה, חכה, חכה, וואו, וואו, וואו, וואו. קל. תגיד, מה הסקיל הכי חשוב בעיניך ששווה להשקיע בו?

עקשנות, מכירות בלי למכור, ואיך מארחת מוכרת מרק

ברנרדו בלחוביץ׳: [56:00] וואו. טוב, זה כבר אמרתי את זה, כן? עקשנות. עקשנות, עקשנות. חוסר התפשרות. ואני חושב שזה מה שמייחד אותי. אני לא מתפשר. לא מתפשר כלפי עצמי, לא מתפשר כלפי הצוות, לא מתפשר כלפי הספקים שלי. אני פשוט לא מתפשר.

אייל דוד: [56:25] אני מתן שור גם, אז זה הולך ביחד. זהו, חשבתי גם שתוסיף פה מכירות ועקשנות. תגיד, ואם... טוב, אני רוצה להגיד לך שאם אנחנו מאוד מאוד לא מתעקשים על אפסלינג,

ברנרדו בלחוביץ׳: [56:37] אני מאוד לא אוהב מכירתיות. אני מעדיף שגברת כהן תבלה אצלי ארבע פעמים בחודש במקום שלוש פעמים בחודש. ואני לא עושה את החשבונאות הזאת, ואני גם לא עומד לצוות שלי על הראש, תמכרו יותר. לא. אני... אם יש משהו שאני לא עושה זה מכירתיות. אני שונא שמוכרים לי, ואני לא מאמין במכירות כאלה מאולצות של משפטים מטומטמים שכולם אומרים, אני רוצה להמליץ לכם על ספיישלים, בעיניי זה נורא, נורא. אבל גם בזה אני יודע לחשוב מחוץ לקופסה. ואני יכול להגיד לך שהבן אדם שהכי מוכר, שאני רוצה באמת למכור משהו, לקדם משהו, אתה לא תאמין מי זה. מי זה? בפלור. מכל שרשרת השירות, מי הבן אדם שמוכר בצורה הכי טובה? המארחת. היא היחידה מכל הצוות שאף אחד לא חושב שהיא מדברת איתך ורוצה למכור לך. כשמלצר מגיע ופותח את הפה אתה כבר אומר, הנה זה המוכרן. עכשיו שהמוכרן, תשמע, תראה, 100% מהאנשים נכנסים למסעדה כדי לבזבז כסף. זה ברור, זה היה אקסיומה. 100% מהאנשים נכנסים לסופר כדי להוציא כסף, כדי לקנות. אז כל מי שנכנס אליי לעסק, 100% מתוכם יודעים שבסוף האירוח הם יוציאו את הארנק וישלמו, זה ברור לכולנו. גם בסופר, גם בסוכנות, לא, בסוכנות זה לא בטוח, כי אפשר ללכת לקנות מכונית, לא בטוח שאתה קונה אותה. אבל במסעדה זה 100%, זה להבדיל מסוכנות מכוניות, לדוגמה. אבל אנשים אוהבים לקנות, אבל לא אוהבים שמוכרים להם. עכשיו, זה לפעמים משהו שמסעדן לא מבין. אנחנו נכנסים למסעדה, אני בא להוציא כסף, הכל בסדר. אבל אני לא אוהב שמוכרים לי, אני אוהב לקנות, אני אוהב לבזבז. אבל אני לא אוהב שמוכרים לי. אבל דווקא מארחת יכולה לעשות פעולה מכירתית ב-by the way, לא מתוסרטת, כי אף אחד לא יחשוד בה שהיא אמורה לקדם משהו. וכשהיא מניחה את התפריט, היא זורקת להם, וואי, טעמתי היום את המרק? זהו. בסיפורים, מה יש במרק, מה אין במרק, זה לא שם בכלל. זה גם צריך להיות תיאטרלי ולא מכירתי. לא להתחיל לדקלם עכשיו, יש... זה לא מעניין. את המשפט הזה היא מוכרת יותר מגדולי המלצרים. כאילו, אין לי ספק. וכל מה שהיא תגיד בצורה הזאת, יקודם באותו ערב. אז גם בזה אפשר לחשוב מחוץ לקופסה, כי מלצר וברמן ומנהל, זה ברור שזה, ואינסרט של ספיישל ולוח של ספיישלים, כולם נועדו כדי למכור לך. אבל היא היחידה שהיא עושה פעולה, ואף אחד לא יחשוד שהיא רצתה לקדם משהו, אבל היא תהיה מאוד אמינה, כי היא טעמה לעצמה, וואי, אני טעמתי היום את הכריך החדש שלנו? וואו, וואו, זהו. עכשיו, היא גם לא צריכה שיהיה לה מושג מה זה הכריך, כן, היא צריכה לדעת מה הוא כולל, אבל לא ברמה של מלצר, אבל זה אכן שיעשו את זה. זו דוגמה טובה, גם חסכתי את השאלה הבאה של מה בעצם אתה יודע שמסעדנים אחרים לא יודעים. אני לא יודע שום דבר שמסעדנים אחרים לא יודעים, דרך אגב, באמת לא. אני גם הכי אנטי אקסלים, והכי אנטי, אתה יודע, טבלאות ונוסחאות, אנטי, אנטי, אני לא, אני בא מתחום הנשמה. אני באמת לא חושב שאנחנו יודעים יותר ממה שאחרים אבל אנחנו אני חושב שאנחנו מסיקים מסקנות קצת אחרת אבל לא בידיעה כולנו קמים. אז בוא נגיד את זה לפרקטיקה יש עוד לך שאלה? כן. אם היית מתחיל היום עסק למה היית ניגש דבר ראשון? אם הייתי מתחיל עסק חדש. למה הייתי ניגש? תלוי איזה עסק. בוא נישאר במסעדות. במסעדות? לחדשנות. תסביר, תרחיב. אם יש משהו שאני שונא זה לעשות משהו שעשו גם בפיצה מטר וגם בקפה. חדשנות כיצירתיות בעצם, לא חדשנות כ... כן, כן, כן. אז זה בעצם מה שאמרנו. אתה מסתכל על כל השוק, מחפש את האזורים בעצם שהם חוזרים. החורים האלה ולנעוץ בחורים האלה שלא זה לא מעניין אותי לעשות עוד פיצריה. כלומר פיצה מטר זה לא הייתה עוד פיצריה. היא הייתה ענף מקביל לענף הפיצות. אבל לא היינו בשום מצב חלק מענף הפיצות. אגב, גם הלכה למעשה. היית בא, יושב, ומלצר היה מגיש לך תפריט פיצות והיה ממלצר לך, פעם ראשונה בישראל, היה ממלצר לך פיצה על השולחן. 25 שנה אחורה. עזוב טייק אוויי ומשלוחים וכל הזה. היה מלצר והיה מגיש לך תפריט ומגיש לך פיצות. 100% פיצות לשולחן. זה מאוד מעניין. קפה גן סיפור, אם לא היה לו את הפיצוח הזה בפארקים ואת הבידול המאוד מאוד ברור הזה של מסעדה משפחתית בפארק וזה וזה, עוד בית קפה שמוכר היום עולם הוויטרינות בתל אביב הוא נורא שחוק. אתה מכסה עיניים, מוצא את עצמך בתוך בית קפה עם ויטרינה וקשה מאוד עד שאתה לא יוצא החוצה לבדוק מה רשום בשלט לראות איפה אתה, כי כולם נראים אותו דבר, יש זכוכית, כריכים ארוזים ככה וכריכים ארוזים ככה וקאפקייק ובראוניז ועוד בראוניז ובראוניז בלונדי ובראוניז זה נחמד אבל זה הכל אותו דבר הכל אותו דבר אחד יותר טוב אחד יותר טעים אחד יותר טרי אבל בסוף זה אותו דבר. אז לא מלהיב אותי לעשות עוד מקום עם ויטרינה שראינו בכל מקום.

איך ברנרדו היה ניגש היום לעסק חדש

אייל דוד: [1:02:27] תגיד זה מזכיר אותי גם מזכיר לי שאלה שהבת שלי אמרה לי לשאול אותך אבל זה קצת מזכיר לי גם את מה שתיארת. אתה גם היית? 11. היית ביפן אני חושב, נכון? ביפן יש הרבה ויטרינות. ביפן האוכל כביכול דומה בין הוויטרינות, נכון? אבל זה נעשה אחרת לגמרי. א', שתי שאלות. השאלה שהיא רצתה לשאול זה מה דעתך על אוכל יפני ולמה הוא נכנס לארץ רק באזורים מסוימים, כאילו סוגי מנות מסוימים, וב'

יפן, חומרי גלם, ועתיד האוכל המקסיקני בישראל

ברנרדו בלחוביץ׳: [1:02:54] אם את יודעת דוגמא על הוויטרינות -היא הייתה ביפן? -כן. הדוגמא שנתת על הוויטרינות, שם זה עובד מדהים. -כן. -כי הם משמרים את הנשמה הזאת. -כן, קודם כל אני לא נכנס לעניין תרבותי, כן? אבל אני מזכיר לך שלפני 20 שנה בישראל אף אחד לא היה קונה ממך כריך מוויטרינה. ארומה גדלה על הוואקום הזה והיא הייתה אנטי ויטרינות. היא עם השנים הלכה לכיוון הוויטרינות, אבל ארומה הייתה חלוצת האנטי ויטרינות, כי בארץ לפני 20 שנה אף אחד לא היה קונה לך כריך שעומד בוויטרינה. אף אחד. וזה דרך שעשינו. עכשיו, השאלה של הבת שלך היא שאלה טובה, ולא סתם שאלתי אם היא הייתה ביפן. יש עניין תרבותי בכל מדינה ומדינה, אז ויטרינות, אני מתייחס כרגע לא לקטע הצרכני, אלא לקטע הזה שכולם נראים אותו דבר בסוף. אין בידול בוויטרינות. אתה נכנס, רק לקטע הזה התייחסתי בנושא הוויטרינות. אין לי בעיה עם ויטרינות. שמע, לא נעים לי להגיד לך, חומר גלם ביפן, מה אתה רוצה שאני אגיד לך? אם היא שואלת אותי למה זה לא תפס, זה משהו שאין בנמצא. אין בנמצא. אם הייתם בשוק הדייגים, איפה שעושים ב-12 בלילה את המכירות הפומביות, אתה מחכה ארבע שעות כדי לאכול סושי שהוא חם, חם מהים, חם. תשמע, אין לנו חומר גלם כזה, ככל הנראה גם לא יהיה חומר גלם כזה, ואנחנו לא יכולים לשכוח שבספרד, ביום שני, מסעדן מרים טלפון לספק האיטלקי שלו, המשאית יוצאת מאיטליה ומגיעה ביום שלישי או ביום רביעי לכל המאוחר לספרד לספק את הסחורה. זה לא קורה בארץ, אנחנו לא בקשר עם סוריה ולא עם לבנון, ומשאיות לא עוברות פה. כשצרפתי מתקשר לאיטליה ומבקש יין או קפה, הוא מרים טלפון, יומיים, המשאית הגיעה למקור, והיא לא תיטלטל באיזה אונייה מעופשת שלושים יום באיזה מחסנים ובירכתיים של אונייה, עד שהגיעה אליי. אז הפער הוא זה, אז פי כמה וכמה בחומר גלם יפני.

אייל דוד: [1:05:12] מה המטבח הכי טוב, שלדעתך כן יכול להיות פה, אבל לא נמצא פה? אני חושב שהרבה שנים חיכו פה לפריצה של אוכל מקסיקני.

ברנרדו בלחוביץ׳: [1:05:23] זה נורא מתאים לחך הישראלי, כי החריפות שלו מתאימה לנו, השיירינג נורא מתאים לנו, הפתיחת שולחן של המקסיקנים נורא מתאים פה, ואני חושב שסוף סוף הצליחו לעשות פה בישראל התאמות. התאמות. וההתאמות הן טובות, ואני רואה ניצוצות. הקריאה היא חלוצה. לוס טקוס ברעננה עושה את זה נפלא. אני שכן שלו, אז אני נחשפתי אליו. זה נורא מקסים, העסק הזה שם ברעננה. הוא משפחתי והוא קסום. כאילו, בפשטות שלו ובחן, יש לו המון חן. ואני חושב שזה מטבח שהרבה שנים ניסו ונכשלו, ונראה לי שזה הדבר הבא. מעניין.

אייל דוד: [1:06:13] ואבוקדו, גם המחירים פה מאוד נוחים. שמע, אבוקדו... היצוא הכי טוב מפה או משהו כזה, לא? בארצות הברית זה הפרי עם הגידול 8% בשנה, הגידול הכי גדול בחמש-שש שנים האחרונות, אם אני לא טועה. זה ירק שהוא, יש לו המון תכונות והמון זה, אבל גם הוא מקיים,

ברנרדו בלחוביץ׳: [1:06:35] וכן. אבל אבוקדו תמיד היה פה. היה פה רק בעונה, וכשלא היה עונה נכון, אז עכשיו נכון. שמע, אבל אני שם לב, אתה יודע, הרבה, הרבה. אבל האוכל המקסיקני לא הצליח בגלל שלא היה אבוקדו. נכון. הוא לא הצליח בגלל סיבות אחרות. ואני לא בטוח שהאוכל המקסיקני שאתה אוכל במקסיקו סיטי יצליח פה, כן? אבל ההתאמות שעשו, הן מתאימות לנו. אבל זה שאתה אוכל בקליפורניה, כנראה שכן, לדעתי.

אייל דוד: [1:06:58] נכון, אבל זה טקס-מקס. נכון. זה אוכל טקסני, אמריקאי. ברנרדו, היה לי תענוג, היה ממש כיף. גם לי. אני חושב שאם יהיו שאלות וכאלה אנשים שרוצים ליצור איתך קשר, יש דרך כזאת? כן, מה אתה רוצה שאני אתן? אנחנו נשים מייל או משהו כזה? כן, גן סיפור. אז אנחנו נשים, בסדר, נשים. גן סיפור שתראו את ג'ימייל דוט קום. הנה, אז עכשיו גם זה התאנדקס בגוגל. יאללה, תודה רבה ברנרדו, היה תענוג. תודה. ביי ביי. תודה רבה.